תחילת הדרך: ללמוד לחלום בלי בושה

שמי יאיר שריקי, בן 36, מוזיקאי, ראפר ומפיק. נולדתי כפג, וכבר מהרגע הראשון נאלצתי ללמוד, במאמץ שקט ומתוך מגבלות הגוף, למתוח את הגבולות ולעוף. מי שהעניקה לי את הכלים והטמיעה בי את הידיעה שאני יכול הייתה אימי. היא פסעה איתי בכל צעד ושעל, מתוך אמונה עמוקה שלכתת רגליים לא מתחיל בפעולה הגופנית, אלא ביכולת לחלום בלי בושה.

דמות מרכזית נוספת בעיצוב עולמי היה אבי, שעבד באותן שנים כתפאורן בבית הספר למשחק “בית צבי”. שם, בין הקלעים לבמות, נשתל בי הרצון לעמוד בעצמי על הבמה ולספר את סיפורי. עבורי, הבמה תמיד הייתה המקום השלם שבו מותר להישבר בלי היסוס, מקום שבו הבדידות שיוצרת הנכות הופכת להזדמנות להתחבר אל עצמי, והפה הופך למפתח ליצירת עולם.

התחלתי לשיר בכל הזדמנות. כשהייתי בן 12 התחלתי לכתוב שירים יחד עם החונך שלי, יניב שלום (בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שעמל באותם ימים על ספר הביכורים שלו לילדים, “לולי השבלול מחפש מקום”). ממש כפי שהדמות בספר חיפשה בית, כך גם אני קראתי תיגר על השדים שלי ויצרתי לעצמי בית מוגן מפני הסערות שבחוץ – באמצעות המילים.

האשליה של 2002: מחיר החיוך בתקשורת

מתוך החברות האמיצה הזו עם יניב נולדה גם ההזדמנות הגדולה ועימה הצלקת הראשונה. בשנת 2002 לקח אותי יניב לאודישן לפסטיגל. הפקת התוכנית החליטה להודיע לי על קבלתי בשידור חי, בתוכניתו של מי שנחשב אז למלך הרייטינג, דודו טופז ז”ל.

זכיתי לבצע בתוכנית את השיר “אלוהים שלי” יחד עם כוכבי הפסטיגל. כמנהג התקשורת באותם ימים, הקאסט קיבל את “נכה המחמד” בסבר פנים יפות, וגם לי הובטח כי אשתתף במופע האחרון שיצולם לטלוויזיה ולקלטות הווידאו. אך ביום הצילומים הגדול, אני, נער צעיר שכל עולמו היה השירה, ספגתי משפט קפוא שהותיר בי שבר עמוק: “אתה לא יכול להשתתף”. שם נחרטה בליבי ההבנה.

"כשמקבלים אדם עם נכות בסבר פנים יפות, לפעמים זה רק מפני שחיוך משווק טוב יותר. זה היה ניצול ציני במסווה של עשיית חסד."

החיבור לראפ: להפוך מונולוג למציאות

השבר הזה לא עצר אותי. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקלטתי את “שיר המגבלה”, העוסק ביחסה המחפיר של החברה לאנשים עם מוגבלויות. בשיר אירחתי את יאיר אליצור (המוכר כיום כיוצר דתי מצליח עם הלהיט “התברך תמיד אוהב אותי”). מאותו רגע, העט לא הפסיק לזוז.

למה בחרתי דווקא בז’אנר הראפ? התאהבתי במהות שלו, לדעת לספר סיפור. יבואו המצקצקים ויאמרו ‘אבל בכל שיר יש סיפור’. זה נכון, אבל בראפ אין מגבלת זמן ומלודיה קשיחה. המהות היא לזקק את האמירה ולדייק את הלב כמה שניתן. לפעמים אני מרגיש כמו שחקן שחייב להיות חד במונולוג שלו, אחרת הקהל לא ישתכנע מההגשה. זה אתגר, ואני אוהב אתגרים.

במהלך השנים עברתי מביתי למעון היום של איל”ן, “בית תמר”. הבנתי שהמעבר הזה הוא שער ושיעור בהתבגרות, הזדמנות ליצוק זהות עצמאית בין כל התחנות שעברתי. שם גם התחלתי להשתעשע עם הרעיון ללמוד הפקה מוזיקלית. אמרתי לעצמי: אם החיים הם ממילא חתיכת הפקה, כדי להפיק מהם את המיטב אני מוכרח לא להיות תלוי באיש, ולצקת מוזיקה לתוך האתגרים.

המסר: מנכות לנוכחות

התחנה הבאה הייתה מכינת “כנפיים”, וגם שם נתקלתי במבחן אמונה ובדרך חתחתים: ביקשתי להתקבל לשני בתי ספר מובילים לסאונד ולהפקה, אך גיליתי שאינם נגישים עבורי פיזית.

אבל לא ויתרתי על הכיסא שלי בשולחן הסאונד. כיום אני עמל בשיא המרץ על אלבום הבכורה שלי, שאותו אני מפיק ומנהל בכוחות עצמי.

את פילוסופיית החיים שלי אני מסכם במשפט אחד שמלווה אותי לאורך כל הדרך: המטרה היא לקחת כל נכות ולייצר מתוכה נוכחות. כשיש לאדם את מידת הכרת הטוב, אלו המפתחות לשפע ומניסיוני, הם מסייעים לעמוד מול כל אתגר ומכאוב.