ואני? אני עדיין צוחק. בעיקר עליכם. כי אם יש משהו יותר מביך מבדיחה לא מוצלחת, זה עשרה אנשים שמנסים להציל אותה ביחד.

​לצחוק על הדבר הנכון

​אז מתי באמת מותר לצחוק? התשובה פשוטה. כמעט תמיד. רק תוודאו שאתם צוחקים על הדבר הנכון. כי יש הבדל קטן בין לצחוק על אדם עם מוגבלות לבין לצחוק על העולם שמתנהל כאילו אנשים עם מוגבלות הם באג בתוכנה. ​לדוגמה: כיסא גלגלים? לא מצחיק. העירייה שבנתה רמפה שמסתיימת במדרגות? קומדיית השנה. אני לא הבעיה. מי שתכנן את הנגישות בגוגל מפות כנראה כן. ​"הומור עצמי הוא לא 'אכול כפי יכולתך'. זה כמו לראות מישהו אוכל מהצלחת שלו ולהחליט שגם לכם מותר."

​הולכים על ביצים
​ואם אני צוחק על עצמי? קודם כול, ברור שאני צוחק על עצמי. אני חי איתי הכי הרבה שנים. אבל משום מה אנשים חושבים שאם סיפרתי בדיחה אחת על עצמי, זה אומר שחילקתי אישורי כניסה. לא. זה כמו לראות מישהו אוכל מהצלחת שלו ולהחליט שגם לכם מותר. הומור עצמי הוא לא "אכול כפי יכולתך". ​אנשים הולכים על ביצים. וזה תמיד משעשע. יש כאלה שמדברים איתי כאילו כל משפט חייב אישור של עורך דין. "אפשר לשאול משהו?" "אם זה לא פוגע…" "אני ממש מתנצל מראש…" אחי, אתה עומד לשאול איפה השירותים, לא לבטל לי את הקצבה. תירגע.

​ויש גם את ה"גיבורים". אלה שרואים אדם בכיסא גלגלים ומיד מחליטים לעזור. בלי לשאול. פתאום הכיסא מתחיל לנסוע. אני לא יודע לאן. גם הם לא. אבל כולנו יוצאים למסע. מסתבר שיש אנשים שחושבים שכיסא גלגלים הוא בעצם עגלת סופר.

​הביורוקרטיה כחומר לסטנד־אפ
​והביורוקרטיה… אם יש דבר אחד שמגיע לו מופע סטנד־אפ שלם, זו הביורוקרטיה. פעם בשנתיים אני צריך להוכיח מחדש שאני עדיין עם אותה מוגבלות. אני רק מחכה לרגע שבו הוועדה תגיד: ​"מר כהן, יש חדשות מצוינות. הרגל חזרה. פשוט שכחנו לעדכן אותך." ​האמת? אם זה יקרה, אני מבטיח להביא עוגה.

​הנה כלל פשוט. אם הבדיחה היא על הביורוקרטיה, על הנגישות, על המערכת, על המציאות האבסורדית – רוב הסיכויים שאתם בכיוון הנכון. אם הבדיחה היא על האדם עצמו – אולי כדאי לעצור ולחשוב עוד רגע. לא בגלל פוליטיקלי קורקט. בגלל שזה פשוט פחות מצחיק.

​לראות את הבן אדם
​ובסוף… אנשים עם מוגבלות לא מחפשים עולם שיפחד לצחוק לידם. אנחנו מחפשים עולם שירגיש מספיק בנוח לצחוק איתנו. כי מי שצוחק איתך באמת, כבר לא רואה רק את הכיסא, המקל או האבחנה. הוא רואה בן אדם.
​ובן אדם, מה לעשות, לפעמים גם נופל, גם מסתבך, גם מתעצבן, וגם צוחק על עצמו.

​ועד שהעולם ילמד את זה? נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב. לשרוד את הביורוקרטיה. ואם כבר שורדים אותה… לפחות שתספק חומר טוב לסטנד־אפ.