בצומת ראשי בעיר האורות, זו שנאמר שהיא ללא הפסקה,  ממתין בתור ארוך של רכבים בנתיב פנייה, ככה פתאום בלי שום התראה מראש, קול נקישה מוזר בוקע מקדמת הרכב ובעת שהתחלף לו האור שברמזור מאדום לירוק, למרות שבורר ההילוכים משולב על מצב נסיעה הרכב מסרב לזוז כאחוז שיתוק.

מה קורה פה? שנייה אחרי, מנסה להתעשת ולהבין, בזמן שמתחלף האור ברמזור מירוק לאדום, נהגים נרגזים ממשיכים לצפור בעצבניות בניסיון "להעניש" על כך שהעזתי להפריע להם לעבור את הצומת הסואן.

כיביתי את הרכב וניסיתי לשלב את בורר ההילוכים שוב למצב נסיעה ו… כלום! הרכב מסרב להיענות לרצוני ולזוז קדימה.

גם ניסיונות נוספים והרכב בשלו, כל ניסיון לשלב את בורר ההילוכים לא גורמים לרכב לזוז. שוב ושוב ולשווא, הרכב בשיתוק מוחלט. בצעד נואש משלב להילוך הראשון, ובדחילו ורחימו הרכב נאות בקרטוע מוזר לזוז קדימה.

כשהתחלף האור ברמזור לירוק מאיץ בזהירות, חוצה את הצומת ומיד עוצר בצד הכביש.

​ממהר לחייג בנייד לחברת שירותי הדרך, את פני מקדם ג'ינגל מעצבן זה המקדם את הפונים ומיד לאחריו, קול מוכר כלשהו, דומה לזה שמתקבל כשמחייגים לכל משרד: לעברית הקש 1, לאנגלית הקש 2 (כאילו מי שדובר אנגלית מבין מה רוצים ממנו בעברית… חחח)

אני נענה לבקשת הקול המעצבן ומקיש על המקשים והסיפור הזה של הניתוב הקולי רק מתחיל … אם ברצונך בשירות גרירה וחילוץ הקש 1, למרכזיה 2, להנהלת חשבונות 3 … אני מקיש שוב וחושב לעצמי, מתי הסיוט הזה יסתיים? אבל לא! אם זו פניה חדשה הקש 1, לפניה חוזרת הקש 2 , שוב מקיש , אנא הקש את מספר הרכב ולאחריו כוכבית – בחוסר ברירה מקיש את מספר הרכב ו… כמעט מתחיל לזמזם את השיר "מספרת סימון" של הגששים, פתאום השיחה מתנתקת.

חוזר שוב על כל התהליך ושוב השיחה מתנתקת. בחצי חיוך נזכר באיזו בדיחה דבילית על שירות. ​חוזר על התהליך שוב ובפעם הרביעית מעברו השני של הטלפון עונה נציגת שירות ושואלת מה קרה? אני מתאר לה את הבעיה והיא מקשה: המנוע כבוי?

נו ברצינות, מה עכשיו?! גם במוקד הזה הנציגים שמאיישים את השירות לא מבינים מה רוצים מהם?!

​אחרי הסבר ארוך בשפה פשוטה, כשסוף סוף הבינה שאני זקוק לעזרה, היא מודיעה לי שאני מחויב להמתין ל- "שירות הדרך" שיאושש את פנייתי לסיוע על ידי אחרים.

השירות היגיע  – לא תאמינו – תוך שעתיים. ממש מהר לא? תהיה זמין היא מוסיפה, כאילו שיש לי לאן להתגלגל אני אומר לעצמי, והיא מוסיפה: יתקשרו רבע שעה לפני ההגעה והשיחה מסתיימת.

חושב לעצמי, מה אני כבר יכול לעשות – אכלתי אותה!

​כעבור 10 דקות מתקבלת שיחה ממספר חסוי, "אני עוד חצי שעה אצלך" הוא מדווח ומסיים את השיחה. אין טעם לוויכוח אני אומר לעצמי ומודה לו.

​מגיע איזה מוסכניק טרוד, ברכב שירות לא מסומן ושואל מה קרה? אני מסביר ובדרך מלמד אותו איך לתפעל את הרכב, הוא מתקשה, לא מורגל ברכבי נכים.

​אחרי מחשבה והתייעצות הוא מציע לנתק את המצבר. מנתק ומתפלא שזה לא עובד כמו שציפה, יש עוד מצבר, אני מסביר לו, מאחור, לגיבוי – ככה זה ברכבי נכים.

​הוא מרים חצי גבה ופונה לתא המטען ומנתק גם אותו.

עוברות דקות ארוכות ובסוף לאחר מספר בדיקות נוספות הוא קובע: אין מה לעשות צריכים לגרור את הרכב למוסך! גאון הבחור..

​ומה עם הגרר, הרי הזמנתי שירות גרירה לא כך?

אין מה לעשות וזה סיפור, הוא חוזר על קביעתו, תתקשר למוקד ושם יסבירו לך ויענו על כל השאלות.

​אני מתעקש על כך שהרגליים שלי נתונות בידיו והוא מתרצה ומיד פונה להודיע במכשיר הקשר שבידו: תשמעו, הבחור נכה, תשלחו את הגרר אליו ודחוף – יתקשרו אליך, ממהר לסכם את השיחה ולהסתלק מהמקום.

​עוברות שעתיים ומגיע הצלצול הגואל.מדבר הגרריסט, עוד רבע שעה אני אצלך.

​כשהוא מגיע הוא מסביר לי שאת הרכב לא גוררים מחוז חפשי ישירות, אלא למקום ריכוז בתל אביב ושם במהלך הלילה ישהה במתקן אכסון ורק בבוקר יגררו את הרכב משם למוסך.

​אני מוחה, זה לא מה שהסבירו לי, עכשיו בוקר ומתי הרכב יגיע למוסך לתיקון? שואל מיואש

אף אחד לא הסביר לי בעבר שכך ההתנהלות.זה ההסכם שלנו וזה מופיע באמנת השירות,  עונה לי המוקדנית. זה מה שנקבע בהסכם עם הביטוח הלאומי. מה באמת? ממש לא נראה לי כל הסידור הזה!

​מה איתי? שואל את הגרריסט – לא יודע הוא עונה ומוסיף, אסור לי לגרור את הרכב כשאתה נמצא בו, אתה חייב לרדת ממנו. הוא קובע נחרצות.

בתדהמה חוזר ושואל שוב, ​ ואיך אני אמור להגיע לביתי? קח מונית הוא עונה… ואני חצי בוכה וחצי צוחק… עונה לו: לך תמצא לי מונית שיכולה להעלות את כיסא הגלגלים הממונע הזה – הן נדירות ובהזמנה מראש.האסימון נופל אצלו לאחר מחשבה הוא משיב … תראה אני לא יודע מה לענות לך, ממש לא יודע.

​מזל שנתקעתי בלב תל אביב ולא בכביש 6 או באיזה חור נידח…  אומר לעצמי ומתגלגל עם הכיסא הממונע לעבר תחנת הרכבת הקרובה,  זו שנגישה ויכולה להסיע אותי  לעירי

כשמתגלגל ומציץ מפעם לפעם בדאגה במד הטעינה של הכיסא, תחנת הרכבת הולכת ומתקרבת.הלוואי והטעינה של הכיסא תספיק להביא אותי לתחנת הרכבת.

​רק בחצות אני מגיע הביתה, לא מאושר ולא מרוצה כמו שאתם מבינים.

• ​אומר לעצמי – איזה שרות!!! לאחר מחשבה נוספת אני מתנחם, מזל שלא נולדתי בסודן או באיזה חור אחר בתבל, תמיד יכול היה להיות יותר גרוע…