יש רגע מסוים, ואם היית בו פעם – אתה תזהה אותו בחושך. הוא לא מגיע בנביחת אזעקה, הוא מחליק פנימה בלחישה.

אתה יושב מולה, השיחה הייתה טובה – אולי אפילו מצוינת – והנה, פתאום, משהו בזווית של המבט זז. לא בטון, אלא בקצב. הדיבור הופך זהיר. כמו מישהו שבוחן כל מילה לפני שהוא מניח אותה על השולחן, שמא תישבר.

זה הרגע שבו השיחה מפסיקה להיות שיחה, והופכת ל"פגישת היכרות עם המוגבלות שלך

מכאן והלאה, הכול יהיה "נחמד". בטוח. מנומס להפליא. תקבל שאלות ענייניות, כאלה שאפשר לענות עליהן מבלי לדבר עליך באמת. אולי אפילו תצחקו על איזו אנקדוטה. הוא יזמין את החשבון, תיפרדו במאור פנים, ובדרך הביתה תקבל הודעת "היה ממש כיף".

ואז ,- השקט. או ההודעה שתגיע שבוע מאוחר יותר: "אתה אדם מדהים, באמת, אבל אני פשוט לא שם כרגע".

כולנו מכירים את הז'אנר.