הדרך החוצה היא אחת: להפוך את כיוון הזרימה. לקחת ממי שלא מעסיק (במודל הגרמני/צרפתי) ולתת למי שכן, במקום להשתמש בקצבה של העובד כקופת מזומנים של המערכת. כל עוד אנחנו מנסים "לתקן" את המלכודת במקום להפוך אותה – אנחנו רק מושכים עוד אנשים פנימה.
והשאלה שחייבת להישאל: מדוע הציבור שלנו, האנשים עם המוגבלויות, נגרר לתוך המשחק הזה פעם אחר פעם ומשתף פעולה עם שיח ה"תמריצים" שחונק אותו?מדינת ישראל בנתה סביבנו מבנה גאוני ואכזרי: מערכת שבה כל צעד שתעשה – בין אם תנסה להצליח ולהתפרנס כראוי ובין אם תוותר – רק מהדק את החבל סביב הצוואר הכלכלי שלך. ששת הקירות האלו הם לא כשל שוק, או חוסר רצון מעסיקים שהוביל לפתרון, הם התשתית:
הקיר הראשון: סף ה"דיסריגארד" שבחוק לרון. נקודת הקואורדינציה שמאותתת למעסיק: "כאן תעצור". מעבר לסף הזה, המדינה פשוט שודדת את העובד ומקזזת לו מהקצבה. סף שמונע בתפרנסות ראויה.
הקיר השני: שכר המינימום המותאם. מכבסת מילים בחסות החוק שמאפשרת לשלם לנו פחות ממינימום תוך פיתוח תעסוקת ניצול מודרנית של עבדות ורעב ממנה מתפרנסים מפעילי "השמה". המדינה לא רק מאפשרת את זה – היא בונה את המסלול המהיר לניצול.
הקיר השלישי: המימון העצמי. ידעתם שהניצול שלכם ממומן מהכיס שלכם? הכסף שמתקזז לאלו שהצליחו לצאת לעבוד בשכר ראוי הוא ה"דלק" שמפעיל את המערכות של השכר המותאם שכולאות את אלו שנשארו מאחור. ומכם נגרע כסף שנועד לפצות אתכם כל ירידת ההכנסה שנגרם מהמגבלה.
הקיר הרביעי: הרפורמה שמבקשת הגדלת תמריצים למעסיקים היא כרעל. מציעים לנו "תמריצים למעסיקים"? בתוך הארכיטקטורה הזו, תמריץ הוא רעל. כל שקל שהולך למעסיק עובר דרך מנגנון שמקזז אותו מהעובד.
הקיר החמישי: השוק ה"חופשי". גם כשיוצאים החוצה, מגלים שהשוק כבר הזדהם. העבודה הזולה והמסובסדת לוחצת את כל השכר למטה. המינימום הוא כבר לא רצפה, הוא המלצה בלבד, נורמה פוגענית.