אפשר להעביר חוקים מרגשים, לדבר על הכלה ולהצטלם עם אנשים עם מוגבלות. אבל כשמגיעים לקצבאות, חינוך מיוחד, דיור בקהילה ושירותים אמיתיים — הכסף קובע את היקף הזכות. בלי גוף יציג שנמצא בחדר בזמן שמנסחים מדיניות ובונים תקציב, הציבור מגיע כמעט תמיד מאוחר מדי.

במקום לחזק את האכיפה הציבורית ולוודא שחובת הנגישות מתקיימת, המדינה מבקשת להגביל את יכולתם של אנשים עם מוגבלות לפעול בעצמם. כך עלול חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות להישאר על הנייר בלבד.

חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות נועד לשנות את כללי המשחק ולהעניק שירותים לפי הצורך האישי, ולא רק לפי האבחנה. אלא שבהיעדר תקנות מלאות ומענה זמני, אנשים עיוורים ולקויי ראייה ממשיכים לוותר על טיפולים, על ועדות ועל עצמאות בסיסית. הסיפור הזה אינו רק על ליווי אישי. הוא גם ממחיש מה קורה כאשר החלטות מתקבלות על אנשים עם מוגבלות, בלי גוף יציג שידרוש את יישומן.

איך המלצת ועדת לרון להקים ארגון מייצג לאנשים עם מוגבלות נותרה על הנייר ומה נדרש כדי להפוך אותה למציאות

רפורמת הניידות אינה מסתפקת בהחלפת רשימת הליקויים הישנה, אלא משנה את האופן שבו המדינה מגדירה זכאות לניידות. המעבר למבחן תפקודי עשוי להיות צעד נכון, אך כאשר תנאי הסף נשענים על מבחן סיעודי שאינו בוחן את היכולת להתנייד בבטחה במרחב הציבורי, קיים חשש שהרפורמה לא תתקן את העוול, אלא תחליף אותו בעוול אחר.

על רקע הדיונים בכנסת על צעדים למניעת קריסת הביטוח הלאומי, יש חשש שנתוני האוטיזם בישראל  יהפכו לטיעון בדרישה להקשחת הקריטריונים

טיוטת הדוח של הצוות הבין-משרדי (בהובלת משרד ראש הממשלה ואגף החשב הכללי באוצר) מציעה "לשפר מנגנונים" של מיקור החוץ בשירותים החברתיים. הטיוטה לוקה בפגמים מבניים שאינם ניתנים לתיקון בעריכה ובמתכונתה הנוכחית היא רק תנציח את כשלי מערכת המשרתת מאות אלפים מהאזרחים הפגיעים ביותר, בהיקף העולה על 12 מיליארד ש"ח בשנה.

גבר אוטיסט ברמת תפקוד בינונית שחי בבית לחיים במושב ינוב, בפרדסיה של אלאור ,מזה 16 שנים והוא אהבת חיי ,משימת חיי וצוואת חיי!!

עוני של מידע הוא אחד החסמים הגדולים בפני צדק חברתי. מנוע הזכויות הלאומי, אתר שקט שהושק ללא יחסי ציבור גדולים, מציע פתרון מהפכני – להפוך את החוק עצמו לאלגוריתם נגיש לכל אזרח

זו לא טעות. זה לא "חוסר יעילות" וזו בטח לא ביורוקרטיה מסורבלת. זו ארכיטקטורה של מלכודת.