יש רגע מוכר לכל מי שחי עם מחלה כרונית, או אוהב מישהו כזה. זה קורה אחרי הביקור השלישי אצל הרופא, אחרי התרופה שעבדה חצי טיפול ועשתה נזק שלם, אחרי הלילה שבו הגוף פשוט מסרב להירגע. ברגע הזה מישהו שולח הודעה: “שמעת על הצמח ההוא? אומרים שזה עושה פלאים.”

ההבטחה הזאת – של חזרה אל הטבע, אל משהו עתיק ונקי שמרפא בלי לפגוע – היא אחת הפיתויים העמוקים שיש. ועבור מי שחי עם טרשת נפוצה, פרקינסון או אפילפסיה שלא מפחדת משום תרופה, והיא כמעט בלתי ניתנת לעמידה.

אז בואו נגיד את זה מראש, בלי לרכך: אף צמח לא מרפא את המחלות האלה. נקודה.

אבל זה לא סוף הסיפור. זו רק ההתחלה שלו. כי מתחת לערימת ההבטחות הריקות מסתתרים כמה סיפורים אמיתיים – של חומרים שצמחו מהאדמה, נכנסו למעבדה, ויצאו משם כתרופה. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין שמועה לבין ראייה שאחריה בדיוק נלך.

הצמח שהפך לתרופה רשומה

נתחיל בסיפור הכי משכנע, כי הוא נגמר טוב. הקנבידיול – אותו CBD שכולם מדברים עליו, הרכיב הלא-משכר של הקנביס – נמכר היום באלף צורות ובאלף הבטחות מעורפלות.

אבל הרחק מחנויות הטבע קרה משהו אחר לגמרי: ביוני 2018, רשות התרופות האמריקאית אישרה תרופה בשם Epidiolex. לא תוסף – תרופה והיא עובדת.

ניסוי מבוקר ואקראי הראה שקנבידיול הפחית משמעותית את תדירות ההתקפים בקרב ילדים ומבוגרים צעירים עם תסמונת דראווה – צורה אכזרית של אפילפסיה שמתחילה בינקות.

בתסמונת לנוקס-גסטו, קשה לא פחות, ניסויי בשלב 3 במרכזיים הובילו אף הם להפחתה בתדירות ההתקפים.

אבל – ותמיד יש אבל – כאן מסתתרת הנקודה החשובה ביותר בכל המאמר הזה.

ה-CBD שעובד אינו השמן שקונים בחנות. הוא תכשיר מטוהר, במינון מדויק עד המיליגרם, שניתן כתוספת לטיפול הקיים ולא במקומו, ותחת מעקב כבד צמוד. אותו שם, עולם אחר.

“אותו CBD שמוכח כיעיל הוא תכשיר תרופתי מטוהר ובמינון מדויק – לא שמן שקונים בחנות טבע.”

הצמח שהקדים את הרפואה – ועכשיו סיפור הפוך, ומוזר עוד יותר.

הרחק בשדות הטרופיים גדל צמח טיפש למראה בשם Mucuna pruriens – שעועית הקטיפה בעברית. שום דבר בו לא נראה רפואי. אלא שבתוך הזרעים שלו מסתתר, באופן טבעי לחלוטין, אותו חומר פעיל בדיוק, שנמצא בתרופה הסטנדרטית לפרקינסון: L-dopa.

תחשבו על זה רגע. הצמח הזה אינו “אלטרנטיבה” ללבודופה. הוא לבודופה – רק שזו לא צמחה מהאדמה, במקום להיווצר במפעל.

המדע מתחיל להקשיב. סקירה של חמישה ניסויים קליניים מצאה באופן עקבי שיפור בתסמיני פרקינסון, עם זמן קצר יותר להגעה למצב “פעיל”, במשך ארוך יותר שלו, ופחות תופעות לוואי. ויש לזה משמעות שחורגת מהמרפאה: ניסוי בן שנה מצא שאבקת מוקונה שיפרה איכות חיים ותסמינים, בתוצאה דומה ללבודופה הסטנדרטית – ולכן עשויה להוות חלופה משתלמת למי שאין לו גישה לתרופה המסחרית.

בעולם שבו מיליונים אינם יכולים להרשות לעצמם תרופה, צמח שגדל בחצר האחורית הוא לא קוריוז – הוא תקווה.

אלא שדווקא היופי הטבעי הזה טומן בחובו את הסכנה. בפרקינסון, מינון לא-יציב של L-dopa הוא משחק מסוכן והריכוז בצמח גולמי משתנה מזרע לזרע. בלי עיבוד מבוקר, הצמח שעוזר עלול להזיק.

“הצמח הזה אינו אלטרנטיבה ללבודופה. הוא לבודופה – רק שצמחה מהאדמה במקום להיווצר במפעל.”

ההקלה שאינה ריפוי- ולבסוף, הסיפור המפוכח ביותר.

בטרשת נפוצה אין מנצח גדול. אבל יש משהו. הקנביס נחקר כאן בעיקר מול שני אויבים מתישים: הספסטיות – אותה נוקשות שרירים שהופכת תנועה פשוטה לקרב – והכאב.

מטא-אנליזה של תשעה ניסויים קליניים, 2,544 חולים, מצאה שקנביס קשור בשיפור בעל משמעות קלינית בספסטיות, במיוחד לאורך זמן.

זה לא מעט. אבל זה גם לא הכל.  סקירת Cochrane קבעה שלתכשירים אלה ראיות ברמת ודאות בינונית, עם היעילות הרבה ביותר אצל מי שסובל מספסטיות בינונית עד קשה שלא הגיבה לטיפולים אחרים.

במילים אחרות: הקנביס עשוי להקל על תסמין, ובכך להחזיר מעט איכות חיים – אבל הוא אינו עוצר את המחלה. הוא משכך, לא בלם.

מה שנשאר כשמסירים את ההבטחות

שלושת הסיפורים מספרים, בסופו של דבר, דבר אחד. לטבע באמת יש מה לתת. אבל רק כשהוא מוכן לעמוד באותו מבחן אכזרי שכל תרופה עוברת – להיבדק, להיכשל לפעמים, ולהוכיח את עצמו במספרים קרים.

הקו שמפריד אינו עובר בין “טבעי” ל“סינתטי”. הוא עובר בין מה שנבדק למה שלא; בין המדויק לאקראי.

עבור מי שחי עם מוגבלות, ההבחנה הזו אינה תרגיל פילוסופי. היא שריון. ההגנה הטובה ביותר מפני תעשייה שלמה שלמדה לארוז תקווה בעלי ירק ולמכור אותה ביוקר.

כי צמח מרפא אמיתי אינו זה שמבטיח לרפא הכל.

הוא זה שמוכן, בענווה, להיבדק.