הלכנו ובדקנו את התיקון החדש לתקנות הנגשת שרותי הבריאות, הנה מה שמצאנו:

לפי הנוסח, התיקון לתקנות הנגשת שירותי הבריאות שיעבור בקרוב בכנסת נועד לצמצם פער שנמשך שנים ולהכניס גם מרפאות עצמאיות לתוך עולם הנגישות. בנוסח נקבעו דרישות חשובות, אך לצדן נבנה מנגנון שמאפשר, בתנאים מסוימים, להשאיר מרפאה לא נגישה ולספק לאדם עם מוגבלות שירות בדרך אחרת. מכאן עולה שאלה ביקורתית ומדיניותית: האם המערכת מתאימה את עצמה לאדם, או שהאדם נדרש להתאים את עצמו למה שהמערכת מוכנה לתת לו.

כיסאות גלגלים שנשלטים באמצעות העיניים, רובוטים שמאפשרים לאדם לאכול בעצמו, חיישנים שמתריעים לפני שנוצר נזק ומערכות שמאפשרות לאדם עם שיתוק קשה לשלוט בבית ולתקשר עם הסביבה. עולם השיקום משנה כיוון. בישראל, דווקא בזמן שהמהפכה הזאת צוברת תאוצה, תחום אביזרי השיקום והניידות עבר לרובו מאחריות ישירה של המדינה אל סל שירותי הבריאות של קופות החולים. השאלה היא אם המערכת שנבנתה מסוגלת בכלל לממן את השיקום של המחר.

הרפורמה בהתפתחות הילד חושפת כשל עמוק יותר מביטול ההחזרים: הורים, אנשי מקצוע וארגונים מוזמנים לדיונים, משמיעים אזהרות ומציגים נתונים — אך אינם מחזיקים בכוח ייצוגי שמחייב את מקבלי ההחלטות לשנות את התוכנית. כשהשיתוף אינו משפיע על התוצאה, “לא עלינו בלעדינו” נותר סיסמה

מה המדע באמת יודע על צמחי מרפא ומחלות נוירולוגיות

"יש לנו רפורמה בתחום מכשירי שיקום והניידות", הכריז בזמנו בגאווה משרד הבריאות, ולא שכח לסנן לכל גורם בתקשורת שהרפורמה תועיל לאנשים עם מוגבלות, האמנם?

במשך עשרות שנים, עולם הרפואה פעל תחת הנחת עבודה די פסימית בכל הנוגע למחלות כרוניות קשות, פגיעות מערכת העצבים ומחלות ניווניות: "אנחנו לא יכולים לרפא את הנזק, אנחנו יכולים רק להאט אותו". חולים שאיבדו את יכולת התנועה עקב פגיעת חוט שדרה, או כאלו שסבלו ממחלות כמו ALS, פרקינסון או אלצהיימר, קיבלו בעיקר טיפולים תומכים שמטרתם לשפר את איכות החיים ולנהל את הסימפטומים.