הממשלה צפויה לדון ביום ראשון, 18 באוקטובר, בקיצוץ רוחבי של 2.6 מיליארד שקל בתקציבי משרדי הממשלה, לצורך מימון רכש ביטחוני דחוף.

לפי הדיווחים ב־ynet ובחדשות 12, משרד הרווחה צפוי לספוג קיצוץ של 140 עד 160 מיליון שקל, בנוסף לכ־450 מיליון שקל שכבר קוצצו מתקציבו השנה.

בכירי משרד הרווחה ביקשו ממשרד האוצר להחריג את המשרד מהקיצוץ, אך נענו בשלילה. במשרד מזהירים מפגיעה קשה ביכולתם לספק שירותים לאנשים עם מוגבלות, לנוער בסיכון, לאזרחים ותיקים ולנשים שורדות אלימות.

הצורך הביטחוני אינו מוטל בספק. השאלה היא מדוע המימון צריך להגיע דווקא מתקציבים שנועדו להבטיח שירותים חיוניים לאזרחים.

הכסף והבחירה היכן לקצץ

לפי פרסום ביזפורטל מ־4 בספטמבר, הרזרבה הכללית בתקציב המדינה עמדה אז על כ־12.7 מיליארד שקל, מתוכם שבעה מיליארד שקל ברזרבת התאמות ללא פירוט ציבורי של השימושים המיועדים.

עם זאת, חלק ניכר מהסכום כבר נכלל בבקשה להעברה לצרכים ביטחוניים, ולכן אין לראות בכל הרזרבה כסף פנוי לחלוקה.

אבל קיימת גם חלופה אחרת.

על פי נתוני משרד האוצר שפורסמו בחדשות 12 ב־18 בספטמבר, מתוך כחמישה מיליארד שקל שהוגדרו כספים קואליציוניים לשנת 2026, כשלושה מיליארד שקל עדיין לא חויבו באותו מועד, וניתן היה לבטל את הקצאתם.

למרות זאת, לפי ynet, הממשלה לא אימצה את המלצת הגורמים המקצועיים באוצר לממן את הקיצוץ הנדרש מהכספים הקואליציוניים.

כלומר, לא מדובר רק בשאלה כמה כסף המדינה צריכה, אלא גם בשאלה מאילו סעיפים היא מוכנה לקחת אותו ועל אילו תקציבים היא בוחרת להגן וכאן בדיוק מתגלה תפיסת העולם שמאחורי ההחלטה.

כשהזכויות הופכות לסעיף תקציבי

בשנת 2022 חוקקה הכנסת את חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות. החוק, שנכנס לתוקף בתחילת 2024, נועד לחולל שינוי משמעותי בשירותים שהמדינה מעניקה לאנשים עם מוגבלות.

במקום מערכת המציעה שירותים לפי המסגרות הקיימות, החוק מבקש להתאים את השירותים לצרכיו של האדם, לרמת התמיכה הנדרשת לו ולרצונו לחיות בקהילה.

מדובר בשירותים שנוגעים לחיי היומיום: דיור בקהילה, פעילות יומית, תעסוקה, ליווי אישי, שירותי פנאי ותמיכה במשפחות.

ליישום החוק נקבעה תוספת תקציבית של כשני מיליארד שקל לחמש שנים, החל משנת 2024.

אלא שהמציאות רחוקה מההבטחה.

ב־7 בספטמבר 2026, לאחר חודשים של דיונים בכנסת, משך משרד הרווחה את טיוטת התקנות שנדרשו ליישום חלק מרכזי מהחוק. זאת בעקבות מחלוקת בעניין הזכאות של אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית-נוירופסיכולוגית המתמודדים גם עם קשיים נפשיים.

גם התקנות הנוגעות להיקף השירותים טרם הושלמו.

כך נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת: הכנסת קובעת זכויות בחוק, אבל הממשלה מתעכבת בקביעת הכללים שיאפשרו לממש אותן במלואן.

כעת נוסף גם איום תקציבי.

עדיין לא פורסם פירוט המאפשר לקבוע אילו שירותים לאנשים עם מוגבלות ייפגעו בקיצוץ החדש. גם לא ברור אם הוא יפגע בתקציבים שנועדו ליישום החוק וכמה מהתוספות שכבר הוקצו נוצלו בפועל.

אלו שאלות שהמדינה חייבת להשיב עליהן לפני קבלת ההחלטה, ולא לאחר שהשירותים ייפגעו.

קיצוץ שווה אינו פגיעה שווה

משרד האוצר מצדיק את המהלך בכך שכל משרדי הממשלה נדרשים להשתתף בקיצוץ.

לכאורה מדובר בחלוקה שוויונית של הנטל. בפועל, קיצוץ בשיעור אחיד אינו מביא בחשבון את ההבדלים בין השירותים ואת התלות של האזרחים בהם.

משרד ממשלתי יכול לדחות רכישה או פרויקט פיתוח. לעומת זאת, צמצום מסגרת יום לאדם עם מוגבלות עלול להשאיר אותו בבית ללא פעילות או תמיכה מתאימה. ביטול נופשון עלול להותיר משפחה המטפלת בבן משפחה עם מוגבלות ללא אפשרות להפוגה. עיכוב בפיתוח שירותי דיור בקהילה עלול להאריך את ההמתנה של אנשים המבקשים לחיות מחוץ למוסדות.

אין פירוש הדבר שכל השירותים האלה עומדים להיפגע בקיצוץ הנוכחי. הבעיה היא שבהיעדר פירוט תקציבי, איש אינו יכול לדעת מה יהיה המחיר האנושי של ההחלטה.

ויש סיבה ממשית לדאגה.

בדוח שפרסם מבקר המדינה ביולי 2024 נמצא כי 37% מבוגרי מערכת החינוך המיוחד שמשרד הרווחה הכיר בזכאותם לשירותיו לא קיבלו ממנו כל שירות.

עוד נמצא כי רק 4% מהאנשים עם מוגבלות המתגוררים במסגרות הדיור של משרד הרווחה חיו בקהילה.

אלה אינם נתונים של מערכת שיש בה עודפי שירותים שניתן לצמצם ללא השלכות. אלה נתונים של מערכת שכבר אינה מצליחה לתת מענה לחלק ניכר מהזכאים.

לדרוש ממערכת כזאת לספוג קיצוץ נוסף בלי להציג תוכנית להגנה על השירותים החיוניים, זו התעלמות ממצבם של האנשים התלויים בה.

בשנת 2022 חוקקה הכנסת את חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות. החוק, שנכנס לתוקף בתחילת 2024, נועד לחולל שינוי משמעותי בשירותים שהמדינה מעניקה לאנשים עם מוגבלות.

במקום מערכת המציעה שירותים לפי המסגרות הקיימות, החוק מבקש להתאים את השירותים לצרכיו של האדם, לרמת התמיכה הנדרשת לו ולרצונו לחיות בקהילה.

מדובר בשירותים שנוגעים לחיי היומיום: דיור בקהילה, פעילות יומית, תעסוקה, ליווי אישי, שירותי פנאי ותמיכה במשפחות.

ליישום החוק נקבעה תוספת תקציבית של כשני מיליארד שקל לחמש שנים, החל משנת 2024.

אלא שהמציאות רחוקה מההבטחה.

ב־7 בספטמבר 2026, לאחר חודשים של דיונים בכנסת, משך משרד הרווחה את טיוטת התקנות שנדרשו ליישום חלק מרכזי מהחוק. זאת בעקבות מחלוקת בעניין הזכאות של אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית־נוירופסיכולוגית המתמודדים גם עם קשיים נפשיים.

גם התקנות הנוגעות להיקף השירותים טרם הושלמו.

כך נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת: הכנסת קובעת זכויות בחוק, אבל הממשלה מתעכבת בקביעת הכללים שיאפשרו לממש אותן במלואן.

כעת נוסף גם איום תקציבי.

עדיין לא פורסם פירוט המאפשר לקבוע אילו שירותים לאנשים עם מוגבלות ייפגעו בקיצוץ החדש. גם לא ברור אם הוא יפגע בתקציבים שנועדו ליישום החוק, וכמה מהתוספות שכבר הוקצו נוצלו בפועל.

אלו שאלות שהמדינה חייבת להשיב עליהן לפני קבלת ההחלטה, ולא לאחר שהשירותים ייפגעו.

קיצוץ שווה אינו פגיעה שווה

משרד האוצר מצדיק את המהלך בכך שכל משרדי הממשלה נדרשים להשתתף בקיצוץ.

לכאורה מדובר בחלוקה שוויונית של הנטל. בפועל, קיצוץ בשיעור אחיד אינו מביא בחשבון את ההבדלים בין השירותים ואת התלות של האזרחים בהם.

משרד ממשלתי יכול לדחות רכישה או פרויקט פיתוח. לעומת זאת, צמצום מסגרת יום לאדם עם מוגבלות עלול להשאיר אותו בבית ללא פעילות או תמיכה מתאימה. ביטול נופשון עלול להותיר משפחה המטפלת בבן משפחה עם מוגבלות ללא אפשרות להפוגה. עיכוב בפיתוח שירותי דיור בקהילה עלול להאריך את ההמתנה של אנשים המבקשים לחיות מחוץ למוסדות.

אין פירוש הדבר שכל השירותים האלה עומדים להיפגע בקיצוץ הנוכחי. הבעיה היא שבהיעדר פירוט תקציבי, איש אינו יכול לדעת מה יהיה המחיר האנושי של ההחלטה ויש סיבה ממשית לדאגה.

בדוח שפרסם מבקר המדינה ביולי 2024 נמצא כי 37% מבוגרי מערכת החינוך המיוחד שמשרד הרווחה הכיר בזכאותם לשירותיו לא קיבלו ממנו כל שירות.

עוד נמצא כי רק 4% מהאנשים עם מוגבלות המתגוררים במסגרות הדיור של משרד הרווחה חיו בקהילה.

אלה אינם נתונים של מערכת שיש בה עודפי שירותים שניתן לצמצם ללא השלכות. אלה נתונים של מערכת שכבר אינה מצליחה לתת מענה לחלק ניכר מהזכאים.

לדרוש ממערכת כזאת לספוג קיצוץ נוסף בלי להציג תוכנית להגנה על השירותים החיוניים, זו התעלמות ממצבם של האנשים התלויים בה.

מי מחליט מה חיוני ומה אפשר לקצץ?

הדיון על תקציב הרווחה חושף בעיה עמוקה יותר.

כאשר שירותים לאנשים עם מוגבלות נבחנים בעיקר דרך עלותם התקציבית, קל להתייחס אליהם כאל הוצאה שאפשר לדחות או לצמצם.

אבל עבור האדם הזקוק להם, לא מדובר בתוספת לאיכות החיים. לעיתים קרובות מדובר בתנאי בסיסי לעצמאות, לביטחון אישי, להשתלבות בחברה וליכולת לחיות בכבוד.

מכאן נובעת השאלה המרכזית: האם המדינה רואה בשירותים האלה חובה ציבורית שעליה לממש, או מחויבות שניתן לצמצם כאשר סדרי העדיפויות משתנים?

ההבדל בין שתי התפיסות אינו תאורטי. הוא קובע כמה שירותים יהיו, מי יקבל אותם, כמה זמן ימתינו להם ומי יישאר ללא מענה.

בלי ייצוג אמיתי, תמיד נישאר תלויים בהחלטות של אחרים

לצד הדיון התקציבי, מתחדד שוב חסרונו של ארגון יציג, דמוקרטי ונבחר של אנשים עם מוגבלות.

ארגונים ופעילים פועלים במשך שנים להגנה על הזכויות, אך אין כיום גוף יציג כולל שנבחר בידי ציבור האנשים עם מוגבלות ומחזיק במעמד מוסדר מול הממשלה.

גוף כזה היה יכול לדרוש את נתוני הקיצוץ, לבחון את השלכותיו על כל קבוצות המוגבלות ולהעמיד מול מקבלי ההחלטות עמדה ציבורית המבוססת על צורכי האנשים עצמם.

לא ייתכן שהמדינה תמשיך לחוקק זכויות מצד אחד, ולעכב את יישומן או לאיים על תקצובן מצד שני, בלי שיהיה לציבור הנוגע בדבר כוח ממשי להשפיע.

הגיע הזמן לדרוש תשובות

על הממשלה לפרסם את פירוט הקיצוץ המתוכנן במשרד הרווחה, את השירותים שעלולים להיפגע, את מספר הזכאים שיושפעו ואת החלופות שנבחנו.

יש לפרסם גם כמה מהתקציב שהובטח ליישום חוק שירותי הרווחה לאנשים עם מוגבלות נוצל מאז 2024, מה נותר ממנו ומה ההשפעה הצפויה של הקיצוץ על המשך יישום החוק.

בעיקר, יש להפסיק לראות בשירותים לאנשים עם מוגבלות מקור תקציבי שאפשר לצמצם לפני שממצים חלופות אחרות.

מדינה אינה נבחנת רק בחוקים שהיא מחוקקת או בתקציבים שהיא מאשרת. היא נבחנת בשאלה האם ההבטחות האלה מגיעות בסופו של דבר אל האנשים הזקוקים להן.

זו הסיבה שהמאבק אינו מסתכם בעוד 140 או 160 מיליון שקל.

זהו מאבק על תפיסת האחריות של המדינה כלפי אזרחיה, ועל זכותם של אנשים עם מוגבלות להיות שותפים אמיתיים להחלטות המשפיעות על חייהם.

יוזמת "קול אחד" פועלת לקידום הקמת ארגון יציג ודמוקרטי לאנשים עם מוגבלות, שייבחר על ידי הציבור ויפעל בשמו.

לתמיכה ביוזמה: kol1.org.il

שום דבר עלינו, בלעדינו.