במשחקים הפרלימפיים בפריז 2024 הפעם השבעה־עשר שבהם משתתפת ישראל — יצאה משלחת של 27 ספורטאיות וספורטאים, מעשרה ענפי ספורט, ושבה עם עשר מדליות ועם ים של רגעים מרוממי רוח.

מאחורי המספרים היבשים האלה מסתתרים סיפורים שראויים להיות מסופרים שוב ושוב — לא כסיפורי "השראה" מתוקים מדי, אלא כסיפורים של אנשים שהפכו מצוינות לדרך חיים.

עמי דדאון: אלוף במים, אדם ביבשה

דדאון נולד בבית החולים רמב"ם בחיפה בדצמבר 2000, פג, עם שיתוק מוחין ונכות בארבע הגפיים. בגיל שש החל לשחות במועדון איל"ן חיפה, בתחילה כפעילות שיקומית.

המאמן יעקב ביננסון אמר לו פעם שהוא לא רואה בו שחיין מקצוען. דדאון לא ויתר. ככל שעבד קשה יותר, השתנתה דעתו של המאמן, והנער נכנס לנבחרת הבוגרת.

מאז הוא הפך לאחד השחיינים הטובים בעולם בקטגוריה שלו (דרגת נכות S4), אלוף פרלימפי בטוקיו 2020 ובפריז 2024, ושיאן עולם במשחי 50, 100 ו־200 מטר חופשי. בפריז זכה בארבע מדליות — שתי מדליות זהב במשחים ל־100 ול־200 מטר חופשי, כסף ל־150 מטר מעורב אישי וארד ל־50 מטר חופשי.

אבל אולי המשפט החשוב ביותר שאמר דדאון לא היה על שחייה כלל: "ברגע שאני במים אני ספורטאי עילית עם ארבע מדליות זהב. כשאני חוזר לארץ אני בסופו של דבר אדם נכה, שלפעמים מתייחסים אליו אחרת, לפעמים מרחמים עליו."

בארבע מילים הוא תיאר את הפער שמכיר כל אדם עם מוגבלות בישראל — הפער שבין ההכרה הבינלאומית בהישג ובין המבט הרחמני בבית.

דדאון לא רוצה רחמים. הוא רוצה שיתייחסו אליו אחרת.

היום הוא מעביר הרצאות על סיפור חייו, בבתי ספר, בעיריות ובחברות. "אני שמח לתת השראה מהסיפור שלי," הוא אומר, "ומקווה להמשיך להביא כבוד בכל החזיתות."

מורן סמואל: מהפכה במחבט אחד

אם דדאון הוא הקול של המשלחת, מורן סמואל היא אחת הדמויות שהגדירו את עצם הנוכחות שלה. החותרת הוותיקה זכתה בפריז במדליית זהב במקצה ל־2,000 מטר, בזמן של 10:25.40 דקות, וסיכמה קריירה שבה הפכה מספורטאית למוסד. לא לחינם תיארו פרשנים את דרכה כ"מהפכה" – בסוף השנה הוכתרה כספורטאית הפרלימפית של השנה.

אסף יסעור: בכורה של אלוף עולם

טקוונדו הגיע לראשונה למשחקים הפרלימפיים, ואיתו הגיע אסף יסעור — אלוף העולם בפארא־טקוונדו במשקל עד 58 ק"ג. פריז הייתה הופעת הבכורה הפרלימפית שלו, ובכלל הפעם הראשונה שלוחם טקוונדו ישראלי מתחרה במשחקים. הסיפור שלו, שכבש את לב הצופים, הוא תזכורת לכך שכל מדליה היא גם פריצת דרך לענף שלם.

נבחרת הכדורשער: כסף, ושנים של היסטוריה

נבחרת הכדורשער של הנשים סיכמה את המשחקים עם מדליית כסף – נקודת שיא במסע ארוך של נבחרת שבנתה את עצמה לאורך שנים.

הקפטנית גל חמרני נבחרה, יחד עם דדאון, לשאת את דגל ישראל בטקס הסיום. בכדורשער, ענף ייחודי לעיוורים ולכבדי ראייה, המשחק כולו מתנהל באמצעות שמיעה וקואורדינציה — ספורט שמלמד אותנו עד כמה רחבה ההגדרה של "מצוינות גופנית".

ולא רק הם

מארק מליאר, שחיין שנולד אף הוא עם שיתוק מוחין, הוסיף למשלחת מדליית ארד במשחה ל־100 מטר גב.

ולצד כל המדליות עומד פרט שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה: הקמפיין כולו, ההכנות והאימונים לפריז, התנהלו בצל מלחמת חרבות ברזל. "דווקא מתוך הקושי הלאומי והאישי," סיפר דדאון, "צמחה מוטיבציה אדירה לחזק את עם ישראל."

מה הם מלמדים אותנו

קל ליפול למלכודת של "סיפור ההשראה" – להפוך ספורטאי עם מוגבלות לכרזה מעודדת ולשכוח שמדובר באלוף עולם שהתאמן שנים, נכשל, קם, וניצח. הספורטאים האלה לא מבקשים שנתפעל מהם כי הם "התגברו". הם מבקשים שנכיר בהם כפי שהם באמת — ספורטאי עילית בשורה הראשונה בעולם.

וזו אולי המתנה האמיתית של הרגע שבו ההמנון מתנגן מעל ראשו של עמי דדאון: הוא מאלץ אותנו, לרגע, לראות אדם עם מוגבלות לא דרך המבט הרחמני, אלא דרך מבט של כבוד.

השאלה שנשארת איתנו, הרבה אחרי שהמדליות נתלות בארון, היא פשוטה: למה המבט הזה צריך לחכות לפודיום אולימפי? למה הוא לא מלווה כל אדם עם מוגבלות, בכל יום, גם הרחק ממסלול השחייה?