“הקצבה שלך אינה הוצאה תקציבית שאפשר לגזום. היא זכות ששילמת עליה וכרגע מתבצע מהלך שמטרתו למחוק בדיוק את ההבחנה הזו.”

קצבה אינה צדקה שהמדינה מעניקה לפי מצב רוחה התקציבי. היא זכות שנקנתה בכסף של כולנו, מדור לדור. אבל בשנים האחרונות מתבצע מהלך שמטרתו לשנות בדיוק את זה, להפוך זכות לטובה, ולהעביר את ההחלטה על גורלם של מאות אלפי נכים לידי פקידי האוצר. כדי להבין כיצד, צריך לחזור אל המבנה הבסיסי של הביטוח הלאומי, ולגלות שכבר שם, בשורש, נטמן הכשל.

שתי קופות, לא אחת

הביטוח הלאומי מקבל מהאזרחים תשלומי דמי ביטוח לאומי, ובכסף הזה הוא אמור לשלם קצבאות לכלל האזרחים בכל הנושאים שבהם הוא עוסק. בתאוריה, מאחר שהביטוח הלאומי נועד להיות גוף ביטוח עצמאי, כספי הגבייה היו אמורים לכסות את כל הקצבאות שהוא משלם.

אלא שבמשך השנים החליטה הממשלה לקבוע תשלומים נוספים, שאינם בחוק המקורי, ולשלם אותם ישירות מקופת המדינה, וזאת מבלי להגדיל בהתאם את תשלומי הביטוח הלאומי. כך חלק מהקצבאות נקבע כתשלום מדמי הביטוח הלאומי: קצבאות נכות מעבודה, נכות כללית, זקנה ועוד, בעוד חלק אחר נקבע כתשלום ישיר של המדינה: הבטחת הכנסה, סיעוד לקשישים ולנכים (שר”ם) וקצבת ניידות.

מדוע לא נשמרה המסגרת שבה כל הכספים נגבים על ידי הביטוח הלאומי ומשולמים על ידיו? שאלה מצוינת, והתשובה קשורה לרצון של המדינה לקבוע עובדה בשטח של שליטה בכספים. כך נוצר מצב שבו שתי קופות מממנות את הקצבאות. מאחר שחלק מהן משולם מקופת המדינה, שנמצאת בשליטת האוצר, יש לאוצר סמכות מלאה להתערב בהן ולכן הודעת האוצר על קיצוץ מתוכנן בקצבאות הסיעוד לגיטימית לחלוטין מבחינה חוקית.

המלכודת שבהעלאות הקצבה

נתבונן במהלך השנים ונגלה דבר מטריד: המאבקים של ציבור הנכים אכן הביאו להעלאת קצבאות, אך כמעט כל ההעלאות נקבעו דווקא לאותן קצבאות המשולמות מקופת המדינה. העלאת קצבת הנכות הכללית, שהתחילה ב- 2018, נקבעה מתשלומי קופת המדינה. כך נוצר מצב שבו מחצית מגובה קצבת הנכות מגיעה מכספי האוצר ומחציתה מדמי הביטוח הלאומי. השר”ם והניידות מקופת המדינה. המשמעות חמקמקה אך מכרעת: ככל שהמאבקים הצליחו יותר, כך גדל חלקו של האוצר בקצבה וגדלה שליטתו בה.

ההלאמה

על רקע השינוי במבנה הקצבאות, בחרה הממשלה לשנות את השליטה בביטוח הלאומי עצמו, משליטה עצמאית של דירקטוריון, לשליטה באמצעות חשב המוסד, המנהל הכספי הכפוף לאוצר. כך אגף התקציבים באוצר שולט שליטה מלאה הן בקצבאות המשולמות מקופת המדינה, הן בקצבאות המשולמות מדמי הביטוח של הציבור. הממשלה, באמצעות האוצר, שולטת למעשה בביטוח הלאומי כולו.

יש לזה שם: הלאמה – השתלטות המדינה על גוף שאינו ממשלתי. ומשהושלמה השליטה, יכלה המדינה להרשות לעצמה, באמצעות חקיקה בכנסת, לקבוע גם את תעריפי הגבייה וגם את גובה הקצבאות.

התרגיל: אגרות חוב בלי כיסוי

לאורך השנים היה המוסד רווחי. ב- 1980, לפי דרישת משרד האוצר, הוכפף הביטוח הלאומי להעביר את עודפיו לאוצר בתמורה לאיגרות חוב ממשלתיות. ומכיוון שעל פי החוק הביטוח הלאומי הוא גוף עצמאי, ולא ניתן להעביר את כספיו ישירות לקופת המדינה, נבחר תרגיל: הביטוח הלאומי חויב להעביר את יתרותיו, לאחר תשלום מלוא הקצבאות,  בדרך של רכישת אגרות חוב ייעודיות. המוסד נותר עם ניירות חוב, הכסף נכנס לאוצר, ושם נהגו בו כרצון הממשלה. במשך שנים נצברו אגרות חוב בגובה מאות מיליארדי שקלים, שבפועל הביטוח הלאומי אינו יכול לעשות בהן דבר.

וכאן טמונה הבעיה החמורה ביותר. ועדת הכספים של מועצת הביטוח הלאומי קבעה במפורש כי אין כנגד אגרות החוב קרן ייעודית באוצר, ואין כתב שיפוי מהממשלה כלפי הביטוח הלאומי עבור התחייבויותיו לאזרחים. כלומר, הבטחה על הנייר בלבד, ללא ערובה. וכשניסה הביטוח הלאומי להפעיל את זכותו ולבטל את ההסכם החד-צדדי (המתחדש מדי שנה וניתן לביטול בהודעה מראש), כפי שעשה שר העבודה והרווחה בסוף 2018, האוצר פשוט דחה את ההודעה. כך נחשפה האמת: ה”הסכם” אינו הסכם בין שווים, אלא כלי שליטה.

החנק: סעיף 32

מאז 2024 נמצא הביטוח הלאומי במצב שבו הכספים המועברים אליו, הן מדמי הביטוח, הן מהעברות האוצר,  אינם מכסים עוד את הקצבאות. כאן נכנס תרגיל נוסף: במסגרת התוכנית הכלכלית של האוצר לשנת 2025 תוקן סעיף 32 לחוק הביטוח הלאומי, כך שהיקף הקצבות האוצר למוסד לא יגדל החל מ- 2025,  גם כאשר גביית דמי הביטוח מהציבור גדלה. במילים אחרות: האוצר נעל את חלקו בסכום קבוע, והפיל את כל נטל הגידול על קופת הביטוח הלאומי.

התוצאה: הביטוח הלאומי נאלץ לכסות את הפער. ומאחר שדמי הביטוח ותשלומי ההעברה נעולים, מאלצת אותו המדינה להתחיל לוותר על כספיו שנאגרו באגרות החוב, והאוצר מצדו מתחיל למשוך את הכסף מקרן העודפים הצבורה לזכותו. בדרך זו חונק האוצר את הביטוח הלאומי, ומוביל אותו אל סף פשיטת רגל.

ואז, כך נסגר המעגל, תוכל המדינה לחסל סופית את עצמאות המוסד, ולקבוע את גובה הקצבאות כראות עיניה, לפי יכולת האוצר. בעתיד תוכל לקבוע קצבאות זעומות, או לבטלן כליל, בטענה ש”אין בקופת המדינה כסף מעבר למינימום שבמינימום”.

התשתית הרעיונית: כאן נכנס פורום קהלת

המהלך הזה אינו מתרחש בחלל ריק. התשתית הרעיונית לו כבר הונחה. חוקרי פורום קהלת טוענים כי המוסד לביטוח לאומי, חרף שמו, אינו מתנהל כמוסד ביטוחי, לא בגבייה ולא בתשלומים, ולכן, לשיטתם, “דמי הביטוח אינם אלא מס”, ויש להעביר את הגבייה לרשות המסים.

זו אינה אמירה תמימה. ברגע שמתקבלת ההגדרה “זה מס ולא ביטוח”, נשמט הבסיס הרעיוני לעצמאות המוסד. ואכן, בדיון בוועדה לביקורת המדינה אמרו במפורש נציגי המועצה הלאומית לכלכלה והאוצר כי הם בוחנים מחדש את עצם עצמאותו של הביטוח הלאומי, האם להפכו ממוסד ביטוח עצמאי ל“זרוע ביצועית” של הממשלה. ההשלכה שזוהתה: מעבר מקצבאות אוניברסליות לקצבאות לפי הכנסה, מהלך שיפגע אנושות גם במעמד הביניים, לא רק בנכים.

זו השרשרת המלאה: הגדרה רעיונית (“זה מס ולא ביטוח”) ← ערעור על העצמאות ← הפיכת המוסד לזרוע ביצועית של האוצר ← קצבאות לפי יכולת תקציבית, לא לפי זכות.

הסכנה שבקצה: חיתום

ומכאן הסכנה הגדולה מכולן. ברגע שהביטחון הסוציאלי הופך לעניין תקציבי גרידא בידי האוצר, נפתחת הדרך להעברת חלקים ממנו לידיים פרטיות. אלא שמהלך כזה, במציאות הקיימת, מותיר את ציבור הנכים, ובמיוחד את מי שנכותו מולדת, במצב בלתי אפשרי. מערך הביטוח הפרטי רשאי לדחות אנשים מכניסה לביטוח בשל מגבלת בריאות, מה שקרוי בשפה המקצועית חיתום. בלא שינוי מדיניות וביטול מוחלט של אפשרות החיתום, גורלם של מאות אלפי נכים יוותר לוט בערפל.

קריאה להתעוררות

חשוב שתבינו: המהלך הזה אינו מכוון בנכים בלבד. הוא מכוון בכל מי שאי פעם יזדקק לרשת הביטחון,  וזה כל אחד מאיתנו. אובדן כושר עבודה, מחלה, תאונה, פיטורים, זקנה, איש אינו מחוסן. הביטוח הלאומי הוא ההבטחה ההדדית שלנו זה לזה: שכשמישהו ייפול, המדינה תהיה שם. מי שמפרק את ההבטחה הזו מפרק את הערבות ההדדית שעליה נשענת החברה כולה.

על כן זו קריאה לכל מקבלי הקצבאות, ולכל אזרח שטרם הבין שהדבר נוגע גם לו: אל תישארו אדישים. אל תניחו שמישהו אחר יילחם במקומכם. התעוררו, התעדכנו, שתפו את המידע, ודרשו ממקבלי ההחלטות לשמור על עצמאות הביטוח הלאומי ועל הקצבאות כזכות, לא כטובה.

כי הביטחון הסוציאלי לא יישמר מעצמו. הוא יישמר רק אם נדרוש אותו — יחד.