חוק שוויון בלי שוויון: כשהמאבק בתביעות נגישות הופך להגנה על מפרי החוק
במקום לחזק את האכיפה הציבורית ולוודא שחובת הנגישות מתקיימת, המדינה מבקשת להגביל את יכולתם של אנשים עם מוגבלות לפעול בעצמם. כך עלול חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות להישאר על הנייר בלבד.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נועד לחולל שינוי יסודי בחברה הישראלית. הוא לא נחקק כדי להעניק מחווה סמלית או להצהיר הצהרות כלליות בדבר חשיבות השוויון. מטרתו הייתה להבטיח שאנשים עם מוגבלות יוכלו להיכנס לעסקים, לקבל שירות, להשתמש באתרי אינטרנט, לנוע במרחב הציבורי ולהשתתף בחברה באופן שוויוני ועצמאי.
לשם כך נקבעה חובת הנגישות והוקמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. הנציבות קיבלה תפקיד מרכזי בקידום השוויון, בפיקוח על יישום החוק ובהפעלת כלי אכיפה נגד מי שמפרים את הוראותיו.
אלא שעבור אנשים רבים עם מוגבלות, הפער בין החוק הכתוב לבין המציאות נותר עמוק.
עסקים, שירותים ציבוריים, אתרי אינטרנט ומקומות פתוחים לציבור ממשיכים לעיתים לפעול ללא הנגשה מלאה. אדם עם מוגבלות עשוי להגיע למקום ולגלות שאין באפשרותו להיכנס אליו, להשתמש בשירותיו או לקבל מידע באופן עצמאי. במקרים אחרים הוא נדרש לפנות שוב ושוב, להסביר את המובן מאליו ולהמתין חודשים עד שההפרה תתוקן, אם היא מתוקנת בכלל.
כשהאכיפה הציבורית אינה מספיקה
כאשר המדינה אינה מפעילה אכיפה רחבה, מהירה ומרתיעה דיה, האחריות עוברת בפועל אל האדם שנפגע.
במקום שמערכת ציבורית תאתר הפרות נגישות ותפעל באופן יזום לתיקונן, אנשים עם מוגבלות נאלצים לפנות בעצמם לבעלי העסקים, להגיש תלונות, לאסוף ראיות ולעיתים אף לפנות לערכאות משפטיות.
אל החלל שנוצר נכנסו גם אזרחים, עורכי דין וארגונים שהחלו להגיש תביעות ותובענות ייצוגיות בגין הפרות של חובת הנגישות. מבחינתם, לא היה מדובר רק בקבלת פיצוי אישי, אלא בניסיון לגרום למפרי החוק לתקן את הליקויים וליצור הרתעה שתמנע את ההפרה הבאה.
התביעה הפכה לכלי אכיפה אזרחי במקום שבו האכיפה הציבורית לא סיפקה מענה.
ואז השתנה הדיון.
במקום לשאול מדוע עדיין קיימים עסקים שאינם נגישים ומדוע הוראות שנקבעו לפני שנים אינן מיושמות, מוקד הדיון עבר לריבוי התביעות נגד בעלי העסקים.
לפתע, מי שעמד במרכז השיח לא היה האדם שלא הצליח להיכנס לעסק, לקבל שירות או להשתמש באתר אלא העסק שנתבע לאחר שלא עמד בחובתו החוקית.
המסר שהתקבל היה כמעט הפוך מן ההיגיון שעליו מבוסס החוק:
להפר את חובת הנגישות נתפס כטעות שניתן להבין. לדרוש את אכיפת החוק מוצג לעיתים כבעיה שיש לעצור.
תביעות סרק אינן מצדיקות ריקון של החוק
אין להתעלם מהטענות על שימוש לרעה בהליכי משפט. ככל שקיימות תביעות סרק, פניות קנטרניות או הליכים שמטרתם העיקרית היא הפקת רווח כספי ללא קשר אמיתי לקידום הנגישות, ראוי להתמודד איתם.
מערכת משפט תקינה חייבת לדעת להבחין בין אכיפה לגיטימית לבין ניצול פסול של החוק.
אלא שהמאבק בתביעות בעייתיות אינו יכול להפוך למסלול עוקף שבאמצעותו מחלישים את עצם יכולתם של אנשים עם מוגבלות לאכוף את זכויותיהם.
במסגרת המהלכים לשינוי חוק התובענות הייצוגיות, שקודמו בין היתר בעקבות מאבקם של בעלי עסקים ושל אביר קארה, הועלו הצעות להצבת מגבלות על הגשת תובענות נגד עסקים קטנים ועל הליכים הקשורים להפרות נגישות.
חלק מן ההצעות מבקשות לחייב פנייה מוקדמת ולאפשר לעסק לתקן את ההפרה לפני הגשת תביעה. לכאורה, יש בכך היגיון: המטרה המרכזית אמורה להיות תיקון הליקוי ולא הענשת העסק.
אולם השאלה היא מה קורה כאשר העסק מתעלם מהפנייה, מתקן רק חלק קטן מהליקוי או שב ומפר את החוק לאחר מכן. מה יגרום לעסק להשקיע בהנגשה מלכתחילה אם הוא יודע שגם לאחר שנתפס, כל שיידרש ממנו הוא לבצע באיחור את מה שהיה מחויב לעשות מראש?
כאשר מבטלים או מצמצמים את ההרתעה הכלכלית מבלי להציב במקומה אכיפה ציבורית יעילה, מהירה ומשמעותית, עלול להיווצר תמריץ ברור לדחות את ביצוע ההנגשה עד שמישהו יתלונן.
כך הופכת חובת הנגישות מחובה חוקית לדרישה אופציונלית: אל תנגיש מראש, המתן לפנייה, ורק אז שקול אם לפעול.
חוק שאי אפשר לאכוף הוא הצהרה בלבד
זכויות אינן נמדדות רק בניסוחן בספר החוקים. הן נמדדות ביכולתו של אדם לממש אותן בזמן אמת.
לאדם בכיסא גלגלים שניצב מול מדרגות בכניסה לעסק אין תועלת רבה בהצהרה שלפיה הוא זכאי לשוויון. אדם עיוור שאינו יכול להשתמש באתר חיוני אינו נהנה מנגישות רק משום שקיימות תקנות בנושא. אדם חירש שאינו מקבל שירות מותאם אינו זוכה לשוויון בזכות סעיף חוק שאיש אינו אוכף.
כאשר המדינה אינה אוכפת במידה מספקת, ובמקביל מגבילה את יכולתו של האזרח לפעול בעצמו, נותר האדם עם מוגבלות ללא כלי הגנה אפקטיבי.
התוצאה עלולה להיות חוק שוויון ללא שוויון, תקנות נגישות ללא אכיפה וזכויות שאין דרך ממשית לממשן.
מי רשאי לדבר בשם הציבור?
לצד הדיון המשפטי קיימת בעיה ציבורית עמוקה נוספת.
בדיונים על שינויי חקיקה מופיעים לא פעם ארגונים, פעילים ונציגים המציגים עמדה בשם אנשים עם מוגבלות. חלקם מבצעים פעילות חשובה ומבורכת, וחלקם מכירים היטב תחומים מסוימים בעולם המוגבלות.
אולם הם לא נבחרו בבחירות כלל-ארציות על ידי ציבור האנשים עם המוגבלות ולא קיבלו מנדט דמוקרטי לדבר בשם כלל הציבור.
כאשר ארגון תומך בהגבלת תביעות נגישות, מקבלי ההחלטות עלולים להציג זאת כהסכמה של ציבור האנשים עם המוגבלות. אלא שהציבור עצמו לא נשאל. לא נערכה הצבעה, לא נבחנו העמדות השונות ולא ניתן מנדט לוותר על כלי אכיפה המשפיע על חייהם של מיליוני אזרחים.
אין מניעה מארגון להביע את עמדתו. הבעיה מתחילה כאשר עמדתו מוצגת כעמדת הציבור כולו.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד כאשר מדובר בחקיקה שעלולה לצמצם זכויות. תמיכה של גוף מסוים אינה יכולה להחליף הסכמה דמוקרטית של הציבור שעליו תחול ההחלטה.
לא בעלי עסקים נגד אנשים עם מוגבלות
הדיון אינו חייב להתנהל כמלחמה בין אנשים עם מוגבלות לבין בעלי עסקים קטנים.
עסקים קטנים מתמודדים עם קשיים כלכליים, רגולציה מורכבת ולעיתים גם חוסר בהירות בנוגע לדרישות הנגישות. המדינה חייבת לספק להם מידע, ליווי מקצועי, לוחות זמנים סבירים ובמקרים המתאימים גם סיוע כלכלי.
אך סיוע לעסקים אינו יכול לבוא באמצעות החלשת זכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל שירות שוויוני.
הפתרון אינו להעניק חסינות למפרי נגישות, אלא ליצור מערכת מאוזנת: הנחיות ברורות, מסלול מהיר לתיקון הפרות, אכיפה ציבורית יזומה, סנקציות נגד הפרות חוזרות ומנגנון שידע לסלק תביעות סרק מבלי לחסום תביעות מוצדקות.
השאלה אינה האם צריך להגן על עסקים מפני ניצול לרעה. השאלה היא מדוע ההגנה הזאת נבנית דווקא על חשבון האנשים שהחוק נועד להגן עליהם.
ארגון יציג הוא תנאי להגנה על הזכויות
המצב שבו גופים שונים יכולים להציג עמדות מנוגדות בשם ציבור האנשים עם המוגבלות אינו יכול להימשך.
ציבור המונה אנשים עם מגוון רחב של מוגבלויות זקוק לארגון יציג, דמוקרטי ונבחר, שיקבל מנדט ברור מן הציבור ויהיה מחויב לדווח לו על פעילותו. ארגון כזה לא ימנע מארגונים אחרים לפעול, אך הוא יספק למקבלי ההחלטות כתובת שנבחרה כדין ושעמדותיה נקבעות בהליך ציבורי ושקוף.
בכל דיון על זכויות, נגישות ואכיפה, צריך להיות ברור מי מביע עמדה אישית או ארגונית ומי מוסמך להציג את עמדת הציבור.
ארגון יציג יוכל לדרוש אכיפה ממשלתית אפקטיבית, להגן על כלי האכיפה האזרחיים, להיאבק בתביעות סרק מבלי לוותר על הזכות לנגישות ולמנוע מגורמים שלא נבחרו להסכים בשמנו להחלשת החוק.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אינו אמור להיות קישוט בספר החוקים. הוא נועד לשנות את המציאות.
כדי שהחוק יישאר בעל משמעות, חייבים להגן לא רק על המילים שנכתבו בו, אלא גם על היכולת לאכוף אותן.
וכדי שאיש לא יוכל לוותר על זכויותינו מבלי ששאל אותנו, חייבים להקים ארגון יציג לאנשים עם מוגבלות.
הצטרפו ליוזמת „קול אחד” ותמכו בהקמת הארגון היציג:
שיתוף
את המאמר אהבו 0 מנויים
