לא עלינו, בלעדינו
יש רעיונות שמשנים את הדרך שבה חברה חושבת. "לא עלינו, בלעדינו" הוא אחד מהם. במבט ראשון נדמה שמדובר בסיסמה של מאבק חברתי. בפועל, זהו עיקרון דמוקרטי בסיסי: אסור לקבל החלטות על ציבור מסוים מבלי לשתף אותו בתהליך קבלת ההחלטות. מי שחי את המציאות, מכיר את האתגרים, את החסמים ואת הפתרונות טוב יותר מכל מומחה היושב סביב שולחן הדיונים.

עבור אנשים עם מוגבלות, העיקרון הזה נוגע כמעט לכל תחום בחיים. הוא מתחיל בחינוך, כאשר מחליטים כיצד ייראה השילוב במערכת החינוך. הוא ממשיך בבריאות וברווחה, כשנקבע אילו שירותים יינתנו ובאילו תנאים. הוא מגיע לתחבורה, לניידות, לדיור, לתעסוקה, לנגישות במרחב הציבורי, לתרבות, לספורט, לטכנולוגיה, ואף לאופן שבו התקשורת מציגה אנשים עם מוגבלות.

בכל אחד מהתחומים הללו מתקבלות מדי שנה מאות החלטות. השאלה היא אינה רק מה הוחלט, אלא גם מי ישב סביב השולחן כאשר התקבלה ההחלטה. האם נשמע קולם של האנשים שחיים את המציאות יום־יום? האם נשמעו קולות של אנשים עם מגוון מוגבלויות, או שרק אחרים דיברו בשמם?

"לא עלינו, בלעדינו" אינו אומר שכל אדם עם מוגבלות חייב להסכים עם כל החלטה. הוא גם אינו מבטל את חשיבותם של אנשי מקצוע, חוקרים, רופאים, משפטנים או מקבלי החלטות. הוא מבקש דבר פשוט והוגן: שותפות אמיתית. שיתוף שאינו מסתכם בשימוע סמלי או בהתייעצות מאוחרת, אלא בנוכחות סביב שולחן קבלת ההחלטות כבר מראשית הדרך.

העיקרון הזה מוכר כיום ברחבי העולם ומעוגן גם ברוח אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות. הוא אינו מבטא דרישה ליחס מועדף, אלא הכרה בזכות הבסיסית להשתתף בעיצוב המציאות שבה אנו חיים.