יש בישראל שתי מערכות שיקום.

האחת יודעת שכאשר אדם נפצע, לא מספיק לטפל בגוף. צריך לעזור לו לחזור ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבנות מחדש את החיים.

השנייה עדיין מתנהלת באמצעות מסלולים מפוצלים, תוכניות, מכרזים, מכסות והבטחות לשילוב.

הראשונה מיועדת בעיקר למי שנפגעו בשירות המדינה.

השנייה היא המציאות של מאות אלפי אנשים עם מוגבלות שנולדו עם מוגבלות או רכשו אותה במהלך חייהם האזרחיים.

וכאן נמצאת השאלה שישראל אינה אוהבת לשאול: למה נסיבות היווצרות המוגבלות משפיעות כל כך על המערכת שפוגש האדם בדרך חזרה לעבודה?

המונח "אפרטהייד תעסוקתי" במאמר הזה הוא מטאפורה חריפה לפיצול המערכתי הזה. לא להשוואה היסטורית, אלא למציאות שבה אנשים בעלי צרכים דומים פוגשים מערכות שונות מאוד.

המוגבלות אותה מוגבלות. המערכת אחרת.

בדצמבר 2025 דיווח משרד הביטחון כי אגף השיקום מטפל ב־82,400 פצועים ונכי צה"ל, ובהם כ־31 אלף מתמודדי נפש ופוסט־טראומה.

מאז 7 באוקטובר נוספו לטיפול האגף כ־22 אלף פצועים.

תקציב האגף הגיע ל־8.3 מיליארד שקל.

חשוב לדייק: זה אינו תקציב תעסוקה. הוא כולל את מכלול השיקום, הטיפול והמענים, וכמחצית ממנו מיועדת למענים למתמודדי נפש.

וזה בדיוק העניין. מדינת ישראל הבינה שבשביל לשקם אדם צריך מערכת.

לא קורס אחד. לא מענק בודד. לא קמפיין להעלאת מודעות. מערכת וזה מוצדק לחלוטין.

נכי צה"ל ופצועי המלחמה צריכים לקבל את השיקום הטוב ביותר שמדינת ישראל מסוגלת להעניק להם.

השאלה אינה למה הם מקבלים יותר. השאלה היא למה הסטנדרט הזה אינו נקודת הייחוס לשיקום של כל אדם עם מוגבלות.

מאות אלפים מחכים בצד השני

בישראל חיים כ־1.7 מיליון אנשים עם מוגבלות. לפי אומדן שפורסם ביחס ל־2022, כ־818 אלף מהם בגיל העבודה. זה ציבור עצום.

אבל במשך שנים אנחנו מדברים על "שילוב אנשים עם מוגבלות" כאילו מדובר בפרויקט חברתי.

עוד תוכנית. עוד הכשרה. עוד מעסיק שצריך "לשכנע". עוד יעד ייצוג. עוד פיילוט.

בינתיים, הפערים בתעסוקה ובהשתתפות בשוק העבודה נשארים גדולים.

וזה כבר לא סיפור של אדם שלא הצליח למצוא עבודה.

כשציבור שלם מתקשה שוב ושוב להיכנס לשוק העבודה, להתמיד בו ולהתקדם בתוכו — הבעיה אינה באדם. היא במערכת.

חוק יש. שוויון עדיין אין.

ישראל אינה חסרה חקיקה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות קיים מאז 1998. למעסיקים יש חובות לקידום ייצוג הולם.

בגופים ציבוריים גדולים נקבע יעד של לפחות 5% עובדים עם מוגבלות משמעותית.

יש ממוני תעסוקה. יש תוכניות שנתיות. יש אפשרות לייעד משרות. יש מנגנוני פיקוח.

אבל מכסה אינה מקום עבודה

5% על הנייר אינם מבטיחים 5% של השתלבות אמיתית.

המכסה אינה מסיעה אדם לעבודה כשהתחבורה אינה נגישה.

היא אינה משנה את עמדותיו של מנהל שחושש להעסיק עובד עם מוגבלות. היא אינה יוצרת שעות עבודה גמישות. היא אינה מבטיחה התאמה טכנולוגית והיא בוודאי אינה מבטיחה קידום מקצועי.

שילוב אמיתי אינו נמדד רק בשאלה כמה עובדים נכנסו בדלת.

הוא נמדד בשאלה:

כמה נשארו? כמה מתפרנסים בכבוד? וכמה התקדמו?

ואז מגיע השכר

אולי הביטוי הקיצוני ביותר לפער נמצא דווקא בתוך מנגנון שנועד לכאורה לעודד תעסוקה.

תקנות שכר מינימום מותאם מאפשרות, לאחר הליך של הערכת יכולת עבודה, לקבוע לעובד עם מוגבלות שכר מינימום הנמוך משכר המינימום הכללי.

מאפריל 2026 שכר המינימום הכללי עומד על 6,443.85 שקל בחודש.

לעובד שנקבעה לו יכולת עבודה בשיעור של 19%–30% ניתן לקבוע שכר מינימום מותאם של 30% משכר המינימום — 1,933.16 שקל בחודש למשרה מלאה.

עצרו על המספר הזה. 1,933 שקל לחודש. מעבודה במשרה מלאה.

אפשר להסביר את ההיגיון הכלכלי שמאחורי המנגנון. אבל חברה צריכה לשאול גם מה התוצאה.

אם אדם עובד ואינו יכול להתקיים מעבודתו, האם יצרנו שילוב או מסלול חוקי לעוני?

תעסוקה אינה מטרה בפני עצמה.
המטרה היא האפשרות לחיות בכבוד.

שתי מערכות. אותה מדינה.

כאן נמצא לב הבעיה. אדם שאיבד את יכולתו ללכת בקרב זקוק לשיקום תעסוקתי. אדם שאיבד את יכולתו ללכת בתאונת דרכים זקוק לשיקום תעסוקתי. אדם שנולד עם שיתוק מוחין זקוק לעבודה נגישה.

מי שפיתח פוסט־טראומה בעקבות שירות צבאי זקוק לגמישות במקום העבודה ומי שמתמודד עם מוגבלות נפשית שנוצרה בנסיבות אחרות זקוק גם הוא להזדמנות אמיתית.

הפתרונות אינם חייבים להיות זהים כי הצרכים אינם זהים.

אבל ערכו של האדם אינו משתנה לפי המקום שבו נוצרה המוגבלות שלו.

וכאשר מדינה בונה מערכת אחת חזקה ומרוכזת לאוכלוסייה אחת, ובצד השני משאירה אנשים להתמודד עם מערך מפוצל של זכויות ושירותים – חייבים לדבר על הפער.

לא לקחת מנכי צה"ל. ללמוד מהם.

זו נקודה שאסור להשאיר בה מקום לאי־הבנה.

הפתרון אינו לקחת שקל אחד מנכי צה"ל.

בדיוק להפך.

אם מדינת ישראל יודעת לבנות מערכת שיקום מתקדמת עבור מי שנפצעו בשירותה, צריך ללמוד ממנה.

מה עובד?

איזה ליווי מאפשר לאדם לחזור לעבודה? אילו התאמות מצליחות? איך מחברים טיפול רפואי, שיקום, הכשרה ותעסוקה? איך מלווים מעסיק? ואיך הופכים את הידע הזה למדיניות לאומית?

השיקום של נכי צה"ל יכול להיות לא רק מערכת עבור נכי צה"ל.

הוא יכול להפוך למעבדת הידע של ישראל לשיקום אנשים עם מוגבלות.

חמישה שינויים שצריך לעשות עכשיו

| למדוד קריירה, לא קורסים

מספר המשתתפים בתוכנית אינו מדד להצלחה.מגם מספר האנשים שסיימו הכשרה אינו מספיק. המדדים צריכים להיות:

כמה התחילו לעבוד? באיזה שכר?כמה נשארו לאחר שנה? כמה עברו למשרה טובה יותר? וכמה התקדמו בשכר ובתפקיד?

02 | להפוך התאמות לתשתית

רמפה אינה טובה שהמעסיק עושה לעובד. גם תוכנת הקראה אינה טובה וגם שעות גמישות, עבודה מרחוק, סביבת עבודה מותאמת או טכנולוגיה מסייעת אינן צדקה.

אלה כלי עבודה.

בדיוק כמו מחשב, שולחן או חיבור לאינטרנט.

03 | להפסיק לחשוב "השמה"

אנשים עם מוגבלות אינם צריכים רק עבודה, הם צריכים קריירה. כניסה לשוק העבודה היא תחילת הדרך, לא סופה. המדינה צריכה למדוד גם קידום, הכשרה מתקדמת, מעבר בין תפקידים וצמיחה בשכר.

04 | לחבר טכנולוגיה לתעסוקה

המלחמה האיצה בישראל פיתוח של טכנולוגיות שיקום, בינה מלאכותית, רובוטיקה ומערכות מסייעות.

אבל אותה טכנולוגיה שיכולה לעזור לאדם לתפקד בבית יכולה לעזור לו לעבוד. AI יכול לסייע בקריאה ובכתיבה. ממשקי קול יכולים לעקוף מגבלה מוטורית. עבודה מרחוק יכולה להסיר חסמי תחבורה. מערכות דיגיטליות יכולות להנגיש תפקידים שפעם נחשבו בלתי אפשריים.

השיקום של העתיד צריך להמשיך דרך דלת מקום העבודה.

05 | לתת לציבור עצמו מקום ליד השולחן

ויש עוד תנאי. אנשים עם מוגבלות חייבים להיות שותפים בקבלת ההחלטות על חייהם. לא רק מוזמנים להתייעצות. לא רק ארגונים שהמדינה בחרה להזמין. אלא נציגות ציבורית בעלת לגיטימציה שמגיעה מהציבור עצמו.

"שום דבר עלינו בלעדינו" אינו סלוגן.
הוא מודל של קבלת החלטות.

כשמשנים תקנות תעסוקה — הציבור צריך להיות שם. כשמתכננים תוכנית שיקום — הציבור צריך להיות שם. כשמחלקים תקציבים — הציבור צריך להיות שם וכשמתקבלת החלטה שפוגעת בו, צריך להיות בחדר מי שמסוגל לומר: לא.

המלחמה יכולה לשנות גם את זה

המלחמה הוסיפה למעגל השיקום בישראל אלפי אנשים. היא הכריחה את המדינה להשקיע. לפתח. ללמוד. לבנות שירותים ולהבין ששיקום אינו מסתיים ברגע שהפצע נסגר.

עכשיו מגיע המבחן הבא. האם הידע שנצבר יישאר בתוך מערכת אחת?

או שנשתמש בו כדי לשנות את הדרך שבה ישראל מתייחסת לתעסוקה ולשיקום של כלל האנשים עם מוגבלות?

כי המדרגה במקום העבודה אינה יודעת אם האדם שמולה נפצע בעזה או בכביש 4. המחשב אינו יודע אם המוגבלות מולדת או נרכשת. המעסיק אינו אמור למדוד גבורה והצורך בפרנסה, בעצמאות, במשמעות ובכבוד אינו משתנה לפי נסיבות הפציעה.

אין שיקום בלי תעסוקה. ואין תעסוקה אמיתית בלי שוויון.

ישראל אינה צריכה להחליש את מערכת השיקום הטובה יותר. היא צריכה להעלות את המערכת האחרת לרמה שלה. כי בסופו של דבר השאלה אינה כמה המדינה מוכנה להשקיע ב"נכה". השאלה היא הרבה יותר בסיסית:

האם בישראל של 2026 הזכות להזדמנות תעסוקתית אמיתית תלויה בדרך שבה הפכת לאדם עם מוגבלות?

אם התשובה היא כן — יש לנו בעיה הרבה יותר גדולה מתעסוקה. יש לנו בעיית שוויון.

קובי כהן | NOUS

______________

הנתונים במאמר נכונים למועד כתיבתו, אוגוסט 2026. בין המקורות שעליהם מבוסס המאמר: משרד הביטחון ואגף השיקום, משרד העבודה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הכנסת, מבקר המדינה וכל־זכות.

NOUS | אנשים • טכנולוגיה • חברה • עתיד