אלפי משפחות, קשישים ואנשים עם מוגבלות ממתינים שנים לקורת גג. הצעת חוק המבקשת להחזיר לדיירי הדיור הציבורי את הזכות לרכוש את דירתם עברה בקריאה ראשונה, חרף התנגדות האוצר והשיכון, ומאז היא תקועה בוועדה בעוד השעון הפוליטי מתקתק.

מאחורי הכותרות מסתתרות שתי שאלות שיכריעו הכול: האם החוק בכלל יושלם, ואם כן, מה יעלה בגורל מלאי הדירות.

במגזין NOUS יצאנו לבדוק מה באמת עומד על הפרק, ומה יקבע אם הפעם, האם סוף־סוף, זה שונה.

הדיור הציבורי במספרים

מאחורי הוויכוח הציבורי מסתתרת מציאות מורכבת, שכדאי להכיר לפני שנכנסים לעובי הקורה.

הנתונים שלהלן מבוססים על מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (נובמבר 2025), על דוח הדיור הציבורי של משרד הבינוי והשיכון לשנת 2024 ועל דוח המעקב של מבקר המדינה (יולי 2024):

בסוף שנת 2024 כלל מלאי הדיור הציבורי בישראל 47,143 יחידות דיור בלבד, הפזורות בכ־110 יישובים.

זוהי נקודת שפל במגמה מתמשכת: בין 2011 ל־2024 הצטמצם המלאי בכ־38%, מ־65.4 אלף דירות ל־47.1 אלף.

במבט היסטורי רחב עוד יותר, ב־1970 היו הדירות הציבוריות כ־23% מכלל הדירות בישראל, וב־2022 כ־1.7% בלבד.

כ־4,300 זכאים ממתינים לדירה ברשימות משרד הבינוי והשיכון, כמעט כפליים ממספרם ב-2015 (2,650). אליהם מתווספים אלפי משקי בית נוספים ברשימות משרד העלייה והקליטה, שלזכאיו מוקצה שליש מהדירות המתפנות.

זמן ההמתנה הממוצע התארך בהתמדה: מ־25 חודשים בעבר לעומת  ב־2016 כ־35 חודשים, קרוב לשלוש שנים, נכון למאי 2023 ומדובר בממוצע בלבד: בערים שבהן היחס בין הממתינים לדירות גבוה במיוחד, ההמתנה ארוכה בהרבה.

בתקופת פעולתו של חוק המכר (2013–2023) נמכרו לזכאים 15,582 דירות, שהן כ־26% מהמלאי, ובמקביל נרכשו רק כ־3,867 דירות חדשות. התוצאה: המלאי הצטמצם בכ־22% בתקופה זו לבד.

חשוב לזכור: מאחורי כל מספר עומדים בני אדם. משפחה שממשיכה לשלם שכר דירה שאין ביכולתה לעמוד בו. קשישה המתגוררת בדירה שאינה מתאימה עוד למצבה. אדם עם מוגבלות הממתין שנים לדירה נגישה, לא כמותרות אלא כתנאי בסיסי לחיים בכבוד.

כאשר המדינה מכירה באדם כזכאי לדיור ציבורי, היא מכירה למעשה בדבר פשוט: אין בידו לפתור בכוחות עצמו את מצוקת הדיור שלו. זוהי הצהרה משפטית, אבל גם מוסרית.אלא שההכרה בזכאות אינה מבטיחה דירה. במשך שנים התארכו רשימות ההמתנה, מלאי הדירות לא גדל בקצב הדרוש, ואלפי זכאים, שהמדינה עצמה קבעה כי הם זקוקים לפתרון, הוסיפו להמתין.

זו אינה רק שאלה תקציבית. זו שאלה של סדרי עדיפויות.

 

כשכולם מסכימים ושום דבר לא זז

נדיר למצוא בישראל בעיה שעל עצם קיומה שוררת הסכמה כמעט מלאה.

המחסור בדיור הציבורי הוא בעיה כזאת: רוב הגורמים הפוליטיים, מימין ומשמאל, מסכימים שהמחסור חמור ושיש להגדיל את המלאי ובכל זאת, במשך שנים לא תורגמה ההסכמה הזאת לשינוי משמעותי בשטח.

התחלפו ממשלות. התחלפו שרים. התפרסמו תוכניות. והמשפחות המשיכו להמתין. זו הסיבה שהציבור כבר אינו מתרשם מהצהרות. הוא מבקש לראות תוצאות.

מה באמת מבקש החוק לשנות?

במרכז הדיון הנוכחי עומדת הצעת חוק המבקשת להחזיר את זכות הרכישה לדיירי הדיור הציבורי.

זוהי גרסה מחודשת של "חוק המכר" ההיסטורי, שנחקק ב־1998 ביוזמת ח"כ רן כהן, הוקפא במשך 15 שנה באמצעות חוק ההסדרים, פעל מ־2013 עד 2023, ופקע משלא הוארך.

לפי ההצעה, שאושרה בקריאה ראשונה בנובמבר 2025 חרף התנגדות משרדי האוצר והשיכון, דיירים המתגוררים בדירתם הציבורית חמש שנים לפחות, ושאין בבעלותם או בבעלות קרוביהם נכס משמעותי, יוכלו לרכוש אותה בהנחה של עד 90% ממחירה.

ההנחה תיקבע על פי מיקום הדירה, ותק המגורים והנסיבות המשפחתיות והבריאותיות, וההצעה קובעת כללים ברורים לזכאות, למחיר הרכישה ולהכרה במעמדם של דיירים ממשיכים.

עבור משפחות רבות מדובר במהלך שעשוי להעניק לראשונה ביטחון כלכלי ויציבות ארוכת טווח: נכס שיישאר בידי המשפחה, במקום חיים שלמים בשכירות ציבורית.

זוהי מטרה ראויה, ואין לזלזל בה.
אבל היא אינה עונה, לבדה, על מצוקתם של אלפי הזכאים הממתינים כבר היום לדירה שאין.

השאלה החשובה באמת

כאן טמון לב העניין, הנוטה להיעלם מן הכותרות: כאשר דירה ציבורית נמכרת לדייר, היא יוצאת ממלאי הדיור הציבורי.

לכן הצלחת החוק אינה נמדדת רק במספר המשפחות שיזכו לרכוש את דירתן. השאלה האמיתית היא מה יעלה בגורל המלאי לאחר מכן.

אם כל דירה שתימכר תוחלף בדירה חדשה, ואם המדינה אף תגדיל את המלאי מעבר לכך, יהיה זה מהלך שעשוי לחזק את מערכת הדיור הציבורי כולה: הדיירים הוותיקים יזכו בנכס, והזכאים החדשים יזכו בדירה.

אבל אם מכירת הדירות לא תלווה בהרחבה משמעותית של המלאי, התוצאה עלולה להיות הפוכה: רשימות ההמתנה יוסיפו להתארך, משום שפחות ופחות דירות יעמדו לרשות הממתינים.

וכאן ההיסטוריה מחייבת אותנו לפקוח עיניים, והיא מסופרת בשני פרקים:

הפרק הראשון (1998–2013): לפי ממצאי מבקר המדינה, עוד לפני כניסת החוק לתוקף מכרה המדינה במבצעי מכר כ־26 אלף דירות ציבוריות תמורת כשני מיליארד שקלים, ומכספי הקרן הייעודית, שנועדה לרכישת דירות חדשות, לא נוספה למלאי אף לא דירה אחת. בשנת 2014 קבע היועץ המשפטי לממשלה כי מותר לייעד את כספי המכירות לשימושים אחרים, בניגוד לעמדת מבקר המדינה.

הפרק השני (2013–2023): תקופת פעולתו של החוק: לקרן הדיור הציבורי נכנסו כ־4.62 מיליארד שקלים ממכירת 15,582 דירות (במחיר ממוצע של כ־297 אלף ש"ח לדירה, לאחר הנחה ממוצעת של כ־59%).

הפעם אכן שימש הכסף לרכישות: כ־4.4 מיליארד ש"ח מהקרן מימנו כ־80% מרכישתן של 3,867 דירות חדשות.

אבל החשבון פשוט: דירה נמכרת בהנחה עמוקה, ודירה חדשה נקנית במחיר שוק מלא. לכן על כל ארבע דירות שנמכרו נרכשה דירה אחת בלבד

ומה באשר לתוספת מתקציב המדינה? למרות סיכום תקציבי לרכישת 1,700 דירות, העביר האוצר לקרן 100 מיליון ש"ח בלבד; יתר התקציבים לא הועברו, בין היתר בשל המלחמה. נכון לסוף 2024 עמד התקציב הפנוי בקרן לרכישת דירות חדשות על כ־155 מיליון ש"ח בלבד, סכום שדי בו לעשרות דירות ולא לאלפים.

במילים אחרות: גם כשהקרן עובדת, המתמטיקה שלה שוחקת את המלאי, אלא אם כן המדינה מוסיפה תקציב אמיתי משלה. וזה בדיוק מה שלא קרה.

זו בדיוק הנקודה שבה ייבחן החוק. לא בנאום ההצגה אלא בסעיף התקציב, ובעיגון סטטוטורי של הקרן הייעודית שיהיה חסין מפני חוק ההסדרים.

 

ח"כ יצחק קרויזר והמבחן האמיתי

ח"כ יצחק קרויזר, יו"ר ועדת הפנים, הצהיר כי הגיע הזמן לעבור מהבטחות למעשים, ואף גיבה את ההצהרה במעשה: הוא דחף את החוק לאישור בוועדה ולקריאה ראשונה במליאה, בניגוד מפורש לעמדת משרדי האוצר והשיכון, והבהיר כי יפעל לחקיקה גם ללא תמיכתם.

זוהי אמירה חשובה, דווקא משום שהיא מציבה רף ברור שלפיו אפשר יהיה לבחון את המהלך, ובכלל זה את יוזמיו.

אלא שמאז הקריאה הראשונה התמונה מדאיגה. חרף ההבטחות לקידום מהיר, קיימה הוועדה דיונים ספורים בלבד לגיבוש החוק, וטרם נקבע מועד להצבעה לקריאה שנייה ושלישית. השעון הפוליטי, עם פיזור הכנסת המתקרב, עלול לקבור את החקיקה כולה, ויוזמי החוק כבר מעריכים בגלוי שהסיכויים להשלמתה נמוכים.

קרויזר מסביר שההליך מתארך משום שהחוק מורכב ומחייב דיונים מעמיקים. פעילי הדיור הציבורי, לעומת זאת, טוענים שמדובר בגרירת רגליים בלחץ משרדי האוצר והשיכון, המתנגדים לחוק עקרונית. איננו יכולים להכריע בין הגרסאות, אבל אנחנו יכולים לספור: דיונים ספורים בחודשים ארוכים אינם קצב של מי שממהר.

השלב הקשה באמת כבר כאן, והשאלות מצטברות:

האם החוק בכלל יושלם לפני פיזור הכנסת? האם יצליח קרויזר לגייס את תמיכת הממשלה?

האם משרד האוצר יקצה את התקציבים הדרושים?

האם משרד הבינוי והשיכון ירכוש אלפי דירות חדשות?

האם מלאי הדיור הציבורי יגדל בפועל?

והאם זמני ההמתנה יתקצרו?

אלה השאלות שיקבעו אם מדובר בפריצת דרך היסטורית או בעוד הצהרה שלא התממשה. והרף שקרויזר עצמו הציב, "מהבטחות למעשים", הוא הרף שלפיו יישפט גם הוא.

 

חמישה מדדים שיגלו אם באמת חל שינוי

1. השלמת החקיקה ותקציב ייעודי ומוגן: האם יעבור החוק קריאה שנייה ושלישית לפני פיזור הכנסת? והאם יאושר תקציב ייעודי לרכישת דירות חדשות, לשיפוץ ולהנגשה, המעוגן בחוק עצמו ומוגן מפני קיצוצים עתידיים ומפני חוק ההסדרים, שבאמצעותו הוקפא החוק המקורי במשך 15 שנה?

2. הגדלת מלאי הדירות: האם מספר הדירות הציבוריות בישראל גדל בפועל, ולא רק מספר הדירות שנמכרו?

3. קיצור רשימות ההמתנה: האם מספר הממתינים וזמן ההמתנה ירדו באופן משמעותי ומדיד?

4. שקיפות מלאה: האם המדינה מפרסמת דרך קבע נתונים על דירות שנרכשו, דירות שנמכרו, דירות ששופצו ומספר הזכאים שקיבלו מענה?

5. אחריות ציבורית: האם מקבלי ההחלטות מדווחים לציבור על התקדמות התוכנית, ונושאים באחריות כאשר היעדים אינם מושגים?

מעבר לפוליטיקה

דיור ציבורי אינו סוגיה של ימין או שמאל.

כאשר אדם ממתין שנים לקורת גג, השאלה אינה מי יקבל את הקרדיט. השאלה היא אם הוא יקבל בית.

לכן, אם יצליח ח"כ קרויזר לקדם שינוי אמיתי, ראוי להכיר בכך ולתמוך בו מכל קצוות הקשת הפוליטית. אך באותה מידה, אם ההבטחות לא יתורגמו למציאות, הציבור זכאי לדרוש תשובות. גם זו אחריות ציבורית.

השורה התחתונה

במגזין NOUS איננו מודדים הצלחה לפי מספר מסיבות העיתונאים, ההצהרות או הפוסטים ברשתות החברתיות.

אנחנו מודדים הצלחה לפי התוצאה.
לפי מספר הדירות שנוספו למלאי. לפי מספר המשפחות שיצאו מרשימות ההמתנה. לפי מספר הקשישים והאנשים עם מוגבלות שקיבלו סוף־סוף קורת גג ראויה.

אם תהפוך הצעת החוק למנוע של הרחבת הדיור הציבורי, היא עשויה להיות אחת הרפורמות החברתיות החשובות של השנים האחרונות.

אבל אם תסתיים בעוד כותרת יפה, ללא הרחבת המלאי וללא קיצור משמעותי של זמני ההמתנה, היא לא תשנה את חייהם של הממתינים.

בסופו של דבר, הציבור לא יזכור את הנאומים  הוא יזכור כמה מפתחות נמסרו וזה, ורק זה, יהיה מבחן ההצלחה האמיתי.