יותר מעשרים שנה חלפו מאז קיבלה ממשלת ישראל החלטה עקרונית שיכולה הייתה לשנות את מערכת היחסים בין המדינה לבין ציבור האנשים עם המוגבלות. ההחלטה לא בוטלה, לא נדחתה ולא הוחלפה בהחלטה אחרת. היא פשוט נותרה בהמתנה.

השאלה היא לא האם המדינה התחייבה לסייע בהקמת ארגון מייצג, אלא מדוע הדבר עדיין לא קרה.

הכול התחיל במאבק

בתחילת שנות האלפיים התקיימה שביתת נכים, במשך 77 ימים הפגינו הנכים מול משרד האוצר והכנסת תחת העיקרון שהפך לסמל בינלאומי של מאבקי אנשים עם מוגבלות: "שום דבר עלינו – בלעדינו".

המאבק הסתיים בהסכם עם הממשלה, שבמסגרתו הוחלט להקים ועדה ציבורית לבדיקת ענייני הנכים ולקידום שילובם בקהילה.

מסקנות הוועדה

במרץ 2005 הגישה הוועדה, בראשות השופט אפרים לרון ז"ל, את מסקנותיה. אחת ההמלצות המשמעותיות ביותר לא עסקה בקצבאות או בשירותים, אלא בשאלה עמוקה הרבה יותר, מי בכלל מוסמך לדבר בשם ציבור האנשים עם המוגבלות.

הוועדה המליצה כי המדינה תסייע בהקמת ארגון יציג ודמוקרטי של אנשים עם מוגבלות, אך הציבה תנאי אחד: היוזמה חייבת לבוא מהציבור עצמו.

ההמלצות הופכות להחלטת ממשלה

בחודש מאי 2005 אימצה הממשלה את עקרונות הדוח בהחלטה מספר 3597.

החלטה שקפאה בזמן

מאז חלפו יותר משני עשורים.

בשנת 2014 קבע מבקר המדינה כי מתוך כלל המלצות ועדת לרון יושמה בפועל בעיקר הרפורמה בשיטת תשלום הקצבאות, הידועה כ"חוק לרון". ההמלצה בדבר הקמת ארגון מייצג נותרה ללא מימוש.

לא משום שהממשלה ביטלה אותה.

לא משום שהכנסת התנגדה לה.

אלא משום שהתנאי המרכזי שנקבע בהחלטה – בקשה רחבה ומאורגנת של ציבור האנשים עם המוגבלות – מעולם לא התממש.

הפיצול שמחליש את כולם

בישראל פועלים עשרות ארגונים, עמותות והתארגנויות למען אנשים עם מוגבלות.

רבים מהם עושים עבודה חשובה, מלווים אוכלוסיות שונות, מספקים שירותים ומובילים מאבקים נקודתיים.

אך לצד התרומה הזו קיימת גם מגבלה מובנית: כל גוף מייצג ציבור מסוים או תחום פעילות מסוים. אף אחד מהם אינו נבחר בבחירות כלליות על ידי כלל האנשים עם המוגבלות בישראל.

המשמעות היא שלצד מגוון הקולות החשוב, אין כיום גוף אחד שמחזיק במנדט ציבורי רחב לדבר בשם כלל הציבור מול מקבלי ההחלטות.

המחיר של היעדר ייצוג

בשנים האחרונות מקודמות רפורמות משמעותיות הנוגעות לחייהם של אנשים עם מוגבלות – בתחומי הניידות, השיקום, השירותים החברתיים ונושאים נוספים.

לעיתים קרובות נשמעת ביקורת מצד ארגונים ופעילים על כך שהציבור אינו שותף לעיצוב המדיניות, ושקולו נשמע באופן מפוצל דרך גופים רבים, שלכל אחד מהם סדרי עדיפויות שונים.

גם כאשר קיימת הסכמה רחבה על הצורך בשינוי, הפיצול מקשה על יצירת עמדה ציבורית מאוחדת ובעלת משקל.

לעבור מדיבורים למעשים

במשך שנים רבות נשמעת שוב ושוב אותה אמירה: דרוש ארגון מייצג.

אלא שהסכמה עקרונית לבדה אינה מספיקה.

מתוך ההבנה הזו הוקמה "קול אחד" – התארגנות אזרחית שמטרתה אינה להיות הארגון המייצג, אלא לקדם את התנאים להקמתו.

לשם כך יצאת בימים אלו ההתארגנות למסע החתמה ארצי, שמטרתו לאפשר לציבור להביע באופן ברור את רצונו בהקמת ארגון מייצג של כלל האנשים עם המוגבלות בישראל.

על פי יוזמי המהלך, החתימה אינה הצטרפות לעמותה, אינה תמיכה באדם מסוים ואינה בחירת הנהגה. היא מבטאת עמדה עקרונית בלבד: רצון לקדם הקמת גוף דמוקרטי, שבו הציבור עצמו יבחר בעתיד את נציגיו.

האם זהו רגע ההכרעה?

במובנים רבים, השאלה כבר אינה אם דרוש ארגון מייצג. על כך קיימת הסכמה רחבה במשך שנים.

השאלה היא האם ציבור האנשים עם המוגבלות מוכן לעשות את הצעד שיאפשר לממש החלטת ממשלה שממתינה מאז 2005.

אם הדבר יקרה, ייתכן שלא מדובר רק בהקמתו של גוף חדש, אלא בשינוי עמוק באופן שבו מתקבלות החלטות הנוגעות לחייהם של מאות אלפי אזרחים.

כי בסופו של דבר, עיקרון "שום דבר עלינו – בלעדינו" אינו רק סיסמה. זו תפיסה דמוקרטית שלפיה ציבור המבקש להשפיע על עתידו זקוק גם למנגנון שבאמצעותו יוכל להשמיע את קולו באופן מאורגן, נבחר ובעל לגיטימציה ציבורית.

____________

אם אתם רוצים לקחת חלק בהחתמה אתם מוזמנים למצוא את קול אחד

או לפנות להתארגנות

בפייסבוק בווצאפ או בפנייה ישירה בדוא"ל